"עוד באותו הלילה ביקרנו אצל השדכן-המתבגר ואשתו הצעירה והיפה", ממשיכה טל. "שאלתי מתי מסע השידוכין הקרוב והאם יהיה מוכן לבקש את רשות הגברים שאצטרף לקבוצה ואתעד את השידוך הקרב ובא, וכך היה. חלק מהגברים הסכימו, חלק סרבו, אבל 'הנה', אמרתי לעצמי, 'אני עומדת בפתחו של סרט חדש: כלות מאוקראינה'".
המסע שהחל באותו ליל ירח הוליד ארבעה סרטים: שני חלקי "כלות מאוקראינה", שיצאו בשנים 2000-2001, "כלות מאוקראינה – 8 שנים אחרי" (2008), ו"כלות מאוקריאנה - סוף הדרך", שיצא בשנה האחרונה ויוקרן בערוץ "yes דוקו" היום בערב (21:00).
כששודרו שני פרקי הסרט הראשונים, היו רבים שהתייחסו לנשים האוקראיניות כאל נשים ש"נרכשו" על ידי הגברים הישראלים. הפרק האחרון בסדרה מאזן במשהו את התמונה.למשל במקרה של טניה, המתורגמנית הצעירה שסימנה לעצמה את ישראל כמטרה ונישאה לישראלי שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה. "היא החתימה את בעלה הטרי על חוזה נישואים מפנק, והוא - כמו ישראלים רבים אחרים, חשב שחתונה עם אוקראינית תבטיח לו חיי מין סוערים", אומרת טל. טניה עצמה מתארת את היחסים באופן מצער: "הוא איש טוב, אבל הוא דוחף ודוחף", היא אומרת בסרט. "כל השיחות שלנו הן על מה אני חייבת להרשות לו לעשות, איך אני חייבת להרשות לו להחזיק אותי. לנשק אותי איפה שהוא רוצה, אני חייבת להרשות לו. אמרתי לו שאני לא כל כך מנוסה ושאני לא אוהבת את זה כל כך. אבל הוא אמר שאני אשתו וחייבת לעשות את זה, שאני חייבת להתנהג כמו אישה רגילה, שככה מתנהגים בני זוג רגילים".
טניה ברחה מבעלה הישראלי כעבור שנתיים וחזרה לאוקראינה. "ב-2008 פגשתי אותה בסקדובסק, עיר קיט על שפת הים השחור" מספרת טל. "היא אמרה לי שהתאהבה בישראל ועדיין חולמת על התקופה שבה הייתה בארץ. היום היא חיה באנגליה, שם הצטרפה לאמה שהתחתנה בעצמה עם אזרח בריטי, התגרשה ממנו והתחתנה שוב. היא הפכה לאזרחית בריטית, לומדת מנהל עסקים באוקספורד ומגדלת את בתה הקטנה".
גם נטשה היפהפייה, שאביה רצח את אמה כשהיה שיכור, עזבה תינוקת בת חצי שנה כדי להתחתן עם ישראלי המבוגר ממנה בכמעט עשרים שנים, רק כדי לברוח ממנו אחרי תקופה קצרה. גם היא טענה שהחיים לציד הגבר הישראלי המבוגר היו בלתי נסבלים. בישראל הכירה נטשה את בחיר ליבה המולדבי, חזרה יחד איתו לחרסון והיום יש להם שני ילדים משותפים והם בונים יחד בית.
היית מעורבת בחייהן מעבר לצילומים?
"בוודאי. כשברחה נטשה מבעלה לא היה לה למי לפנות והיא התגוררה בביתי במשך חודשיים, אצלי היא הכירה את בעלה הנוכחי, שעבד כשליח בסופרמרקט".
ורה, היחידה שנישואיה צלחו, ילדה בן לאבינועם צדוק, בעל דוכן ירקות משוק הכרמל. בין השניים צמחה אהבה מיוחדת במינה, אולם משנפטר אבינועם בגלל מחלת כבד, התהפך על ורה כל עולמה. היא עברה גיור אורתודוכסי כדי להתקרב לחיים בארץ ו"מרגישה לגמרי יהודייה", אבל נמצאת היום במאבק ירושה מכוער עם משפחתו של אבינועם על הבית בתל-אביב. "בחיים לא הייתי חושבת שאחרי 9 שנים אחיה כאלמנה ואכנס לכאלה צרות עם המשפחה שלו", היא אומרת בעצב.
מכל הסרטים ברור שנקשרת מאד לכל הנשים, והן אלייך. איפה עבר הגבול בין בימאית לחברה אם היה גבול כזה?
"אין אצלי גבול בין בימאית לבין הדמות המצולמת. הוא פשוט לא קיים. מה, אני לא בן אדם? במשך חודשים ושנים אני מתעדת מהלכי חיים של אנשים ונשים, חודרת לחייהם עד לפרטים הקטנים, אני לא יכולה להיות זרה בשום מחיר, והם לא יכולים להיות זרים אליי".
היו חלקים בחיי הנשים שהעדפת לא להראות או לדבר עליהם?
"כן, העדפתי לא לחטט בחייה של יוליה שנישאה לעובדיה אהרוני שהיה נכה צה"ל משותק ב-4 גפיים. מהמקרה שלה הבנתי דבר חשוב: מצוקתן של הנשים באוקראינה עולה על כל דמיון. אותה יוליה הייתה גם המטפלת הסיעודית של אביו של השדכן, לאחר שלקה בשבץ מוחי. היא חזרה הביתה עם חסכונות ורכשה לעצמה דירה קטנה ונעימה. ביקרתי אותה לאחרונה".
האם זה הסרט האחרון בסדרה?
"כרגע נראה לי שזה האחרון, אבל מאחר ואני מאד קשורה לכל הבנות, גם לאלו שבארץ וגם לאלו שבחו"ל, אני לא יכולה לומר בוודאות. מי יודע מה זה בוודאות? אולי בעוד 10 שנים אקבל צלצול מאחת מהן, שתלחש לי שהיא רוצה להשקיע בסרט הבא, מי יודע? בקצב שלהן, אני חושבת שהן יגיעו רחוק ממני".
"כלות מאוקראינה – סוף הדרך" ישודר הערב (ד) ב-yes דוקו בשעה 21:00