העונה החמישית (נהוג לקטלג את מחוברות ומחוברים כסדרות שונות ולא המשכיות זו לזו, אבל בחייאת) נושאת בשמה לראשונה סמן של פעולה חשבונית (פלוס!) כדי להדגיש את שונותה משאר העונות: מדובר בעונת יוניסקס. קשה לומר שהעונות הקודמות היו מתחם איסטניסטי מגדרית, בהינתן הזרקור שהופנה לבני ובנות הזוג של כוכבי הסדרה, כך שהשילוב בין שני המינים לא בדיוק מבשר שינוי בפורמט. מה שכן, לראשונה בסדרה ניתנת כבר מההתחלה מצלמה אישית לכל אחת משתי צלעות של אותו זוג, מה שמעניק לצופים הזדמנות לבחור מוקד הזדהות מיד ראשונה, אך עלול לסבך אותם מאוד עם מושג האמת האבסולוטית.
כך נפתחת העונה עם סיפור ההיריון הלא מתוכנן של השחקנית נתי קלוגר והבמאי בועז רוזנברג, בני שלושים ושבע והורים לשתי בנות מתוקות, שיצאו משנה משברית במיוחד ואינם רואים עין בעין את נושא הרחבת המשפחה. התא המשפחתי הנוסף שחולק עם הקלוגר-רוזנברגים את המסך ותחום העיסוק (אבל באמת שום דבר חוץ מזה) הוא זה של שירלי ברנר בת ה-34 וברוס (כן, פשוט ברוס) בן ה-55, שחיים בגבעות הפלסטיק של אל.איי ומנסים למכור תסריטים, את עצמם, או את הבת שלהם לתפקיד – כל דבר שהוליווד תהיה מוכנה לקנות.
לצידן נמצאות מספר משפחות בשלבי עבודה שונים: הסטנדאפיסט נדב אבוקסיס, שיצא פומבית מהארון לפני שבועות אחדים, והביא לעולם תינוקת עם אם סטרייטית, מה שלא משמח במיוחד את אימו הדתייה שעוד מחכה שהאל הטוב יעזור לו עם הקללה שנפלה עליו וימצא לו את האישה הנכונה;
הליהוק הקלאסי ליאור דיין, שהתחיל לעשות את מחוברים עוד הרבה שנוצר הפורמט, ואשתו רוני זילבר, שמנסה להיכנס להיריון ובה בעת לשמור על הילד בן השלושים שאיתה; ואילון נופר, מקימת להקת "מיומנה" ושורדת מחלת הסרטן, שכבר בפרק השני צריכה להחליט אם לשמור את עובריה המוקפאים או להעבירם להשמדה בטמפטורת החדר.
מצפייה בארבעת פרקי העונה הראשונים נראה כי את משבצת האנטגוניסטים של העונה הולכים לתפוס שירלי ברנר וברוס, ולו רק כי מעטים הדברים השנואים על הצופה הישראלי כמו דמויות ישראליות אסקפיסטיות יותר ממנו. אילון נופר, שתפסה משהו כמו עשירית מזמן המסך של חבריה, תיכנס כנראה להיכל ה"מאיפה אני מכיר/ה אותה" על שם הילי עמנואל. השאלה האמיתית היא מי עתיד או עתידים להיות גיבורי מחוברים פלוס, וכאן מתחרים בצמידות אבוקסיס, שנראה שטרם חשף את כל הקלפים, הקלוגר-רוזנברגים והזוג דיין.
יכולה להיות כאן מרקחת מנצחת: מצד אחד הפלות, מלחמות ושתיקות שיכולות לפרנס סדרה של רני בלייר, ומצד שני פטפוטיו הוודי-אלניים של ליאור דיין עם נהגי מוניות רנדומליים (ואם ככה הבנאדם מתנסח אחרי שנים של סמים, כנראה שבאמת יש לו את הסינופסות הכי מהירות במערב). הבעיה היא שקשה להתעלם מהאלמנט המטריד והדומיננטי של העונה – היא איננה מכילה מי שאין לו תינוקות או לפחות עיסוק קונקרטי בכאלו.
עולמה של הסדרה, שמתיימרת לייצג הפעם ספקטרום נרחב יותר – להלן הפלוס – נתחם כאן לגילאי 30-40 (חוץ מברוס, שגם נוהג להביע את תמיכתו בישראל על ידי לבישת חולצה של סיירת דובדבן), ולדילמות שרובן ככולן, לפחות עד כה, נוגעות להעמדת צאצאים. זה בעייתי לא רק נרטיבית, אלא גם כי ייתכן בהחלט שבזה, פחות או יותר, מתמצה ההוויה האנושית. עכשיו הנה לכם נושא שיחה לשולחן החג.