הפעם הראשונה שפגשתי באורטל בן דיין (אב"ד) פנים אל פנים הייתה בבית המשפט בירושלים. הטלתי אז ספק מסוים בחשיבות מצעד השרמוטות. היא, בתגובה, כתבה שאני הולך לזונות על בסיס קבוע. אני תבעתי אותה על הוצאת דיבה. ניצחתי. התביעה, שהוכתרה כמשפט השנה ב-facebook, הייתה אקורד סיום לסימפוניה של הקנטות, במהלכה היא כינתה אותי "מכוער" והטילה דופי בפרופסורה שלי, ואילו אני הפכתי אותה מבעלת תואר שני בהצטיינות ל"זבנית בחנות בגדים".
אחרי המשפט, כנגד כל הסיכויים, התיידדנו. הצטלמנו באלגנטיות לכתבות שער ואפילו יצאנו לסיבוב הופעות משותף של ויכוחים בפאבים. קיבלנו הצעות לככב כזוג בתוכניות ריאליטי, אבל אני ביישן עם בגדי ים ואב"ד בררנית ורומנטיקה לא הייתה, כך שזה לא נסתייע. עכשיו היא בנווה אילן, ואני צופה בהנאה מהספה במי שיום אחרי יום מערערת את גבולות הקונצנזוס.
על אף המחלוקות – ואולי דווקא בגללן – אני מעריך את אב"ד שעומדת על עמדותיה חרף הביקורות המעליבות שמוטחות בה. תעודת ההכרה בנכבה הפלשתינאית, איתה הצטלמה רגע לפני שנכנסה לבית האח הגדול, היא האתגר הכי קיצוני אך גם הגיוני שניתן להציב בפני הציונות. כמי שבעצמו שוחה נגד הזרם, קשה לי שלא להוקיר את התעקשותה של אב"ד לשוט במעלה הנהר, כשהיא מנווטת אך ורק על ידי מצפונה.
בימים אלה אני נלחם בבית המשפט נגד הנהלת אוניברסיטת אריאל, שמנסה לפטר אותי ממשרתי כפרופסור מאחר שלדבריה תפיסת עולמי בענייני דת, רווחה ומגדר מעיבה על תדמית האוניברסיטה. עבור הנהלת אריאל אני יותר מידי אתיאיסט, פחות מידי סוציאליסט ובעיקר לא מספיק פמיניסט. אפשר היה לצפות מאב"ד שתרקוד על הדם – שהרי היא גם פמיניסטית אקטיביסטית וגם אכלה ממני קש בבית המשפט – אך היא עשתה בדיוק ההפך. כדמוקרטית אמיתית, רגע לפני שהסתגרה בנווה אילן, כתבה בסרקזם ש"הדבר האחרון שמעניין את רפובליקת אוניברסיטת אריאל הוא התבטאויותיו של חצרוני בנוגע לנשים... בדיוק כשחצרוני נבחר לוועד המרצים, היא מחליטה לפטרו בפיטורי בזק... כשהפמיניזם משמש לה כסמרטוט."
הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל ומחבר הספר Reality TV: Merging the Global and the Local.