כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל.  478.7 קילומטר שמתמשכים ממטולה עד לאילת. לא בדיוק כביש הפאן-אמריקן המפורסם, אלא גרסה פחות סקסית שלוקחת אותך משום מקום אחד למשנהו. ברוכים הבאים ללבנט.

במסע של שבועיים שצולם לסדרה דוקומנטרית שנקראית על שם הכביש, נוסע מודי בר און לאורכו של הכביש כדי ומביא את סיפורם של האנשים שנמצאים בשוליים. כמעט 3 וחצי מיליון אנשים גרים בגוש דן, חלק משמעותי מאוכלוסיית מדינת ישראל שמתפרס על שטח קצת פחות משמעותי. לא פחות אנשים גרים מחוץ לגוש דן, לא מעט ישובים וערים מתקיימים לאורכו של כביש 90. ובמקום בו ישנם אנשים, ישנם גם סיפורים על אנשים מתוסכלים, הרבה מהם. על פניו לא מדובר כאן בשום דבר שלא ראינו בעבר בטלוויזיה: שוב הצקצוק הקולקטיבי לנוכח ההזנחה, שוב רחמים על התושבים, שוב כעס על המראיין שמתעניין למה הם לא עוברים לתל אביב וזהו.

כביש 90
בלי רחמים ובלי סטריאוטיפים. מודי בר און
בכל זאת, "כביש 90" מצליחה רוב הזמן לעניין. הרבה בזכות בר און שמוביל את הסדרה (ביחד עם ענת זלצר), ומצליח להשתלב מצוין במסע הזה. אין הרבה אנשי תקשורת שמסוגלים להציג את הפריפריה בלי להתנשא או לרחם. בר און לא גורם לאנשים בהם הוא נתקל להיראות כמו אנשי פריפריה שהתרגלנו לראות. בחירת המרואיינים מדלגת מעל הסטריאוטיפים הרגילים בנוסח "מה אנשים יפים כמוך עושים במקום הזה?". זה לא אומר שבר-און חומק מהקלישאות הרגילות. על רקע צילומי מגרש משחקים נשמע מונולוג על הילדים שגרים בקריית שמונה וחולמים לשחק כדורגל בתל אביב; מתפרה שנסגרה לטובת קניון היא בעצם סיפור על התופרות שחוזרות למקום העבודה הישן, רק כדי לקנות בגדים אותם תפרו הפועלות בסין שהחליפו אותן.

ב"כביש 90" אין כמעט עובדות שהן לא חלק מסיפור. לרוב, זה עובד. במקום בו אין שום היגיון, הרגש הוא כלי חשוב במשחק. למרות זאת, כל הדימויים הציוריים של בר און לא מצליחים להעביר את הסיפור כמו תושבת קריית שמונה שמסתכלת אחורה בנוסטלגיה לתקופת הקטיושות "כי אז לפחות העיר קיבלה קצת כסף מהמדינה". המשוואה ברורה: איום בטחוני משמעו תקציבים. אם כבר להיות פריפריה, אז כזו שנמצאת תחת טרור. אחרת אתם סתם אנשים שגרים בשום מקום.

באופן אירוני, המקום הפגיע הזה הוא גם החוזקה הגדולה של "כביש 90" – בקריית שמונה, בעמק החולה, במטולה ובכל אותם מקומות שייצגו פעם את האתוס ציוני, וכיום לא מייצגים כלום. "כביש 90" הוא סיפור על מדינה של טרנדים, כזו שמטפלת ומתחזקת את מה שהולך עכשיו. כשתלמידי הגימנסיה הרצליה שרו את "פה בארץ חמדת אבות", ליישב את מטולה היה החזון הציוני; כשעמק החולה יובש, כל מה שרצינו היו אדמות פוריות כדי לקבל את "ארץ זבת חלב ודבש" שהבטיחו לנו, כשבקריית שמונה נפלו קטיושות, ערבי ההתרמה לצפון היו הדבר החם. בין לבין, אנשים נולדו, גדלו, הזקנו והפכו לרקע של המדינה, ולא, חלילה, להיפך.

חיפשתם ציונית עכשווית? תמצו אותה בדמות הקבלן שמתעקש לבנות פנטהאוזים בבית שאן. אפשר להיות ציניים, אבל אחרי מספיק זמן על "כביש 90", פנטהאוז בבית שאן ייראה כמו גרסה מודרנית לקניית האדמות של קק"ל, רק בלי חשש לשקיפות או דיבורים על גזענות. בינתיים.

כביש 90
ההפסד כולו שלנו
"כביש 90" לא צריך לנסות לספר לנו סיפור על הפריפריה. כל אחד מאתנו הוא קצת סיפור על הפריפריה. נטישת הצעירים לתל אביב מתרחשת הרי גם בירושלים, משפט "הולילנד" הוכיח לנו את הקלות הבלתי נסבלת של פרויקטים מופרכים גם בעיר הגדולה ביותר בישראל, ולכן הרגעים בהם מנסים ב"כביש 90" להציג לנו את הפריפריה כעוף מוזר, הם החלשים ביותר בסדרה. "כביש 90" מנסה בו זמנית לספר סיפור על הכלום שבשוליים ועל המדינה שהשתנתה. קל להבין איזה סיפור מעניין את היוצרים יותר, ושם בדיוק הם מצליחים לחדש לנו. את הסיפור הזה "כביש 90" מספר לא רע בכלל. ההפסד כולו שלנו.

"כביש 90" תשודר החל מהיום (שני), בימים שני עד רביעי, בשעה 22:00 בערוץ 8 בהוט.