רואים את הפרק הראשון של העונה השלישית של "ברוד סיטי" עם הדבר הכי קרוב שיש לאבי ואילנה בישראל - שיר ראובן ושרה אנצ'וס, מפעילות העמוד האהוב "ילדות סכסכניות" (שחזר החודש אחרי פגרה ארוכה עם פרק ראשון בסדרה חדשה)

 

פרק הפתיחה של העונה השלישית של "ברוד סיטי" ממשיך בדיוק מהמקום בו נפרדנו מאילנה ואבי בסוף העונה הקודמת. כדי להשלים את הפער, הפרק נפתח במונטאז' במסך מפוצל, שמציג שנה בחייהן של השתיים – בשירותים. הן מקיאות, בוכות, צוחקות, שרות, רוקדות, מעשנות, מסירות שיער, פותחות סתימות, ישנות, מה לא - והכל בחדר המושמץ ביותר בבית. דרך מעניינת לפתוח עונה. אולי כי מלחיץ לחזור למסך אחרי כזאת פריצה.

שיר: "זה בוודאות מלחיץ. ואני אגיד לך מה מפחיד אותי בעונה הזאת, גם בעקבות הפרק הזה, וזה שהתימה שלו היא שירותים – לפעמים הכי קל להיצמד למה שאתה יודע – ואני מקווה שהן לא יעשו שוב את אותם הדברים בדיוק. אבל בסדר, זה לא נהיה 'בנות'".

משם אנחנו עוברים החוצה. הבנות נפגשות במסעדה, אילנה מתנצלת שאיחרה ומסבירה שנקלעה למאמר מדכא על מצבן של נשים סעודיות, ושהייתה חייבת לאונן כדי לפרוק מתח לפני שיצאה. אחרי שהיא מפילה את המפתח של מנעול האופניים לביוב - שוב שירותים - ונתקעת כבולה לשרשרת ברזל על המותניים – דימוי פשוט ויפה שמתאים בדיוק לנושא השיחה שלהן, נשים כבולות - הן מתיישבות לאכול ולעשות חיקויים של מבטאים של אנשים סביבן.

שיר: "הן כל הזמן מבהירות לך שהן יודעות מה הן אומרות. 'קראתי מאמר על נשים סעודיות' זה לא סתם. קל מאוד לראות את זה ולהגיד 'בסדר, יצא להן בטעות, והן עושות דברים משוגעים ונפל לה המפתח לביוב וזה מצחיק וזהו'. אבל הן מבהירות לך כל הזמן בדברים הקטנים שהן יודעות מה הן עושות ושזה בכוונה ושיש להן אמירה מאחורי זה. וגם כשהיא אומרת 'זה 2016, אני לא מחקה סינים' - יש בזה אמירה רלוונטית להווה. הן צוחקות על נושאים גדולים, והן כאילו ניצבות בטרנדים האלה של השכלה ופוליטיקלי קורקט, אבל תמיד בתוך זה יש אמירה".

שרה: "זה מזכיר לי אותנו בחו"ל, מחקות אנשים בצורה הכי גזענית רק כי אנחנו במדינה אחרת. אבל הן כל הזמן במדינה אחרת, כי הן באמריקה. ואם לנסות להכניס את זה להקשר של זמן, אז זה מאוד ברור שזה משהו שלא יכלו לצלם לפני עשר שנים, בכל המובנים".

שיר: "אבי התחילה להתאפר בעונה הזאת. יש לה קונסילר".

שרה: "נכון! איך שמת לב?".

שיר: "שמתי לב רק כי יש לי פחד נוראי שישימו לב שאני שמה קונסילר".

אני שמתי עיפרון שחור בעיניים בפעם הראשונה לא מזמן, זה היה לי מהמם.

שרה: "שמת מעל העין או מתחת?".

שיר: "איך רואים שהיית פריקית שזה אופציה מבחינתך לשים מעל העין".

שרה: "אני שואלת כי זאת אמירה אחרת לגמרי. מתחת לעין זה 'אני יתומה תזיינו אותי', ומעל העין זה 'אני שרמוטה אני אזיין אתכם'".

בתולה קלאסי

אבי ואילנה מנסות להוציא את המפתח מהביוב, אבל יצור מסתורי מונע מהן לעשות זאת ביציאה סוריאליסטית אופיינית.

שרה: "אני רואה את הקטע הזה, ובגלל שיש לי מוח של אינסטלטורית ישר אני חושבת 'מגנט'". 

שיר: "באופן כללי בסדרה הזאת יש היגיון של סרט מצויר שהן מנסות לבחון אותו על החיים האמיתיים. כל מיני צ'יטים כאלה שהן עושות, דברים שלא היו עובדים בחיים אבל אצלן זה עובד. אני אוהבת את זה. בעיניי זו הדרך שלהן לדבר על החיים שלהן כנשים צעירות בברוקלין בזמן ובמקום הזה. כאילו הן אומרות: 'כל התנאים מסתדרים לנו עכשיו, כדי שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצות', וזו אמירה מאוד יפה ומדויקת בעיניי".

אחרי שהן הולכות לקנות בגדים במכירת פופ-אפ בה כולם הולכים מכות ומתחרפנים, ברפרנס לאירועי "בלאק פריידיי" השנתיים, הן הולכות לפגוש את לינקולן, שמסיים קורס טרפז וקופץ בחינניות.

שיר: "הוא גם דמות מעניינת בהקשר הזה, המגדרי-פמיניסטי. אני מרגישה שמה שהן עושות עם הדמות שלו זה פורנוגרפיה של קלילות. לו ולאילנה יש את היחסים הכי קלילים בעולם, אין להם שום משקעים. אלה יחסים שהם נטו אמירה על יחסים. אילנה, בגלל שהיא פמיניסטית ובגלל האופי והדעות שלה, לא מוכנה להיכנס לקשר מאוד מסוים, ודווקא הוא נמצא במקום הקלאסי של האישה".

נכון, הוא כן רוצה קשר משמעותי יותר, אבל הוא לא ממש מעיז לומר את זה.

שיר: "הוא לא רוצה ללחוץ, באותה צורה שבנות לא לוחצות כי הן מפחידות להלחיץ את בן הזוג שלהן ולצאת בנות מעצבנות ולחוצות".

אז מה האמירה פה?

שיר: "שיחסים יכולים להיות סבבה. לינקולן הוא המקבילה הנשית לדמות הקלאסית של זואי דשנל שבנים כותבים - הבחורה שהיא הכי אחת מהחבר'ה אבל עדיין מושכת - אז הוא כזה רק הפוך. הוא גבר אטרקטיבי אבל הוא הכי אישה. הוא לא מקנא והוא שם כשהיא צריכה אותו והוא רגיש והוא מדבר על 'סקס והעיר הגדולה'".

שרה: "זו דמות שלא קיימת. כאילו, הוא רופא שיניים שחור שקוראים לו לינקולן. אבל זה ברור שאם הוא היה לבן אילנה בחיים לא הייתה איתו. זה חלק ממה שמונע ממנו להפוך ללא-מיני ולא-מושך".

זו דמות שלא קיימת?

שיר: "אולי היא קיימת, אבל צריך לבדוק איזה מזל הוא פשוט".

שרה: "בדוק בתולה. טוב שהוא לא בא עם שתי מנות סביח לכבד אותן".

מבוגרים מוזרים במיוחד

עכשיו אבי ואילנה כבר לגמרי באיזור הנוחות שלהן, עם עלילת מסע קלאסית שמזכירה פרקים קודמים של הסדרה. הן רוצות להגיע לתערוכה, אילנה עוד תקועה עם השרשרת של האופניים, אבי עם חולצה עם זמזם נגד גניבות. הן מנסות להשתין ברחוב אבל שוטר מונע מהן, אז הן מוצאות תא שירותים כימיים שמחכה רק להן. אבי נכנסת, אבל משאית גדולה מרימה אותה כמו בספר הילדים "הבית של יעל". מיד אחר כך אילנה נתקעת על המשאית, שמתחילה לנסוע וגורמת לה להשתין על עצמה.

שיר: "זה עוד קטע שמראה את ההיגיון הפנימי הזה שדיברתי עליו. בכל פרק הן רוצות להשיג משהו, והדרך שהן בוחרות כדי להשיג אותו היא דרך לא הגיונית שאין שום סיכוי שהיא תעבוד – אבל זה מצליח להן. האמירה היא שבגבולות שלהן - זה ש-2016, שהן בברוקלין, שהן בנות, שהן נראות טוב – הן יכולות לעשות מה שהן רוצות, והעולם לא יזיין אותן – עדיין".

בסוף הן מצליחות להגיע לגלריה ומדברות עם החברה של אבי - אמנית סנובית שעפה על עצמה ומספרת איך עבדה שנתיים וחצי על הציור שלה, מחמיאה לאבי ואוכלת את הראש על איך גנבו לה פעם את הבגדים.

שרה: "זו דמות מדהימה. זה כאילו על איך האנשים שהכי מאוהבים בעצמם מרימים לאנשים אחרים דרך זה שהם בעצם מרימים לעצמם".

שיר: "נכון. זה גם מעניין לראות איך בסדרה הזו בנים הם מקשה אחת – הם תמיד צועקים עליהן או משהו, הם תמיד נגדן, אבל הם נגדן בצורה אטומה ומפגרת כי ככה העולם. והבנות בסדרה הזאת הרבה יותר מגוונות. הן יוצרות עולם שהוא מאוד נשי, שהנשים בו הן החלק המעניין".

שרה: "זה גם מדבר על איך שאנשים שיש להם כסף מתעסקים בדברים נורא קטנים. כאילו, מה את מבזבזת את כל החיים שלך על לצייר ציור ולהיאחז בזה שמישהי גנבה לך פעם את הבגדים? והן, שאין להן כסף, הרבה יותר יודעות לעבור הלאה, לשחרר".  

שיר: "נכון. הן מייצגות תמיד את הנעורים, ואז הן מגיעות לסיטואציה של מבוגרים והן לא מתאימות, וזה קשור גם לעניין של עושר ועוני. זה כאילו הן אומרות: 'מה שמתאפשר לנו כי אנחנו במקום יותר נמוך – לך זה לא יתאפשר. החופש שלנו יש - לך אין. הדבר שעבדת עליו שנתיים וחצי – הרסנו לך אותו בשנייה. כי אנחנו לא מגיעות מאותו עולם'".

אבל הן כן מתביישות בעצמן קצת, מנסות להציג משהו אחר – ללא הצלחה כמובן.

שרה: "זה כמו שאנחנו תמיד מרגישות שאנחנו משקרות גם כשאנחנו לא. תמיד מרגישות כמו ילדות קטנות במסיבה של מבוגרים. כאילו עוד שנייה עולים עלינו, מגלים את הבלוף שלנו".