"דוד אופק ויוסי מדמוני, רישמו לפניכם את שמותיהם משום שעוד נשמע מהם ועליהם". כך כתבה המבקרת המיתולוגית הדה בושס ב"ידיעות אחרונות" ב-2 בנובמבר 1995, למחרת שידור פרק הבכורה של "בת ים - ניו יורק" של "קשת" בערוץ 2, שזה עתה קם.
אופק ומדמוני היו אז בוגרים צעירים וטריים של המחזור הראשון בביה"ס לקולנוע סם שפיגל, והסדרה המדוברת הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלהם. עוד לפני שעלתה העונה השנייה שלה זכתה "בת ים - ניו יורק" בפרס האקדמיה לקולנוע, המבקרים והקהל חגגו, והערוץ השני החדש חגג את ניצחונו על השידור הציבורי.
מאז עשו השניים סרטים ביחד ולחוד, וסדרות נוספות שזיכו אותם שוב בפרסי אקדמיה ("30 ש"ח לשעה" בערוץ הראשון היא האחרונה שבהן). בכל אחת מהסדרות הם ממשיכים לשכלל את השפה הקולנועית-טלוויזיונית שלהם. אבל שפה קולנועית-טלוויזיונית משוכללת יש לבמאים רבים וטובים. לעומת זאת, לא לכולם יש גם מה לומר על המציאות הכאוטית שבה אנו חיים – משהו שיהיה רלוונטי, שיספר לנו את הסיפור שלנו, שיעשה זאת באופן מרתק שיעורר אותנו לחשוב מחדש על מה שהפכנו קהים מכדי לראות, שיגרום לנו לחשוב על עצמנו באור חדש ומזווית לא צפויה. ב"להרוג את הסבתא" (המשודרת ב-yes) זה קורה. הסדרה החדשה של אופק ומדמוני (וליאור שפר, שהיה המפיק בפועל של "בת ים – ניו יורק") מציעה אמירה חריפה על המצב הישראלי המוצגת בדרך אמנותית מתוחכמת, על ידי עירוב של קומי ונמוך, של עצב וזוועה. יהלומים (שהגיעו לארץ בתחת של הסבתא) וחרא גם יחד.
ריחות של שינוי
"אתה יודע מה אין בפורנו? אין בו ריח", אומר שאול (רמי הויברגר) לבנו יאיר (מאור שוויצר) לאחר שגנב את הבושם של חברתו של הבן מילקוט בית-הספר שלה. אכן, מה שניבט אלינו ממסך הטלוויזיה, המחשב או הסלולרי מעורר רק את חושי הראייה והשמיעה. אך כאן גם היתרון של סדרה ישראלית משלנו. וולטר ווייט, טוני סופרנו ודון דרייפר הם דמויות טלוויזיוניות מרתקות ומלאות, אבל אין לנו מושג מה הריח שלהם. הם לא בני התרבות שלנו, והריח שלהם שונה מהריחות המוכרים לנו. לעומת זאת, הדמויות ב"להרוג את הסבתא" הם חלק מהחיים שלנו, הם חיים בתוכנו, אנחנו מתחככים בהם ביום יום, ברחוב, בסופר, באוטובוס, בשכונה.
המבט על העולם של משפחת זליג מוטח בצופה באופן חושני שאי אפשר לחמוק ממנו. הריח שלה חודר אל קולטני הריח באף שלנו דרך מסכי הזכוכית והפלסטיק, מצליח לפרוץ אל מאגר הזיכרונות החושיים שלנו, באמצעות השפה המשוכללת של היוצרים לבדה: זוויות הצילום, עיצוב הדמויות, העמדת השחקנים, המשחק. הביוב עולה על גדותיו, והריח שלו פורץ מהמסך. כך גם אפשר כמעט לחוש ולהריח את הגופניות המוזנחת והמיוזעת של שאול, של אחיו דוד פועל הזבל (גל תורן) ושל הסבתא (מירי אלוני). כולם רצים סביב הזנב של עצמם כדי לגרד כסף מפה ומשם בכל דרך אפשרית. כך חיים אנשים בשוליים - לא שוליה של עיר רחוקה אי שם בפריפריה הגיאוגרפית, אלא ממש כאן בלב העיר הגדולה והתוססת בישראל, למרגלות מגדלי העשירים - מגדלי YOO.
המגדלים הם דמות נוספת בסדרה, דמות שנוכחת כמעט בכל פריים, גם אם אין לה טקסט מילולי. הם מופיעים כמו כוח טבע יציב ושתלטני החוסם את השמיים ואת קו הרקיע וחונק את המרחב הפתוח. בעצם נוכחותם מטעינים המגדלים את כל הסצנות המתרחשות בחצר המשפחה בעוד רובד של משמעות. מעבר למטאפורה של גבוה ונמוך (עשיר ועני), יש כאן המחשה ויזואלית לעצמתו היציבה והבלתי מושגת של כל מה שמייצגים המגדלים ברקע. נקודת המבט שלנו הצופים היא גם נקודת המבט של הגיבורים. מלמטה כלפי מעלה, מבטו של החלש אל החזק, העיניים מביטות למעלה אל המגדלים שראשם בשמיים, מחוץ לפריים, מחוץ לטווח הראייה שלנו, מחוץ להישג ידינו. קיומם ברקע לאורך כל הסדרה לועג לקיומם הנמוך של הגיבורים החיים למרגלותיהם כמו תולעים בזבל, האנשים שכל שאיפתם היא שסבתא תמכור כבר את הרכוש המשפחתי, החצר שבה הם מתגוררים, ותאפשר לילדיה חיים. הקיום המייאש מוביל לכך שכל האמצעים כשרים להשגת המטרה.
הכל נשבר במשפחה
לכאורה, "להרוג את הסבתא" היא עוד סדרת משפחה. הטלוויזיה אוהבת במיוחד סדרות משפחה. הצפייה בטלוויזיה מתרחשת לרוב במרחב הביתי המשפחתי, ולכן היא מדיום טבעי לז'אנר. מושג המשפחה נחשב בתרבות שלנו למיתוס שלאורו אנחנו מחנכים את ילדינו. משפחה בעינינו היא מקום חם מגונן מקום שבו שולטת רק האהבה הטהורה שהיא נטולת אינטרסים זרים כמו כסף. אנחנו מבקשים להאמין שבתוך המשפחה, רק האהבה קובעת, ושבה יקבלו אותנו כמו שאנחנו ללא תנאי. בית המשפחה נתפס בתרבות הישראלית כמקלט מכיל, מטפח, מזין ומגונן מהעולם האכזרי שבחוץ, שבו אנחנו מתנהלים במאבקי הישרדות יומיומיים.
"להרוג את הסבתא" מנפצת את המיתוס הזה לרסיסים. לחיות במשפחת זליג זה לחיות בגיהינום חסר רחמים, שבו כולם נגד כולם וכל אחד לעצמו. אפילו הסבתא עליזה מרסקת את המוסכמה שגדלנו עליה, ש"אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא". עליזה היא אמא מניפולטיבית, שכל רצונה בעולם הוא לשלוט בחיי ילדיה באמצעות כספה. אין לה כל רצון להיטיב את חייהם העלובים ולזכות אותם בחיים של כבוד מינימלי. הרכוש הוא מקור הכוח שלה, ולכן היא לעולם לא תוותר עליו.
בעוד ש"בת ים - ניו יורק" נולדה על רקע של עולם חדש ומבטיח, סיום המלחמה הקרה, נפילת חומת ברלין והסכמי אוסלו שנטעו לרגע תקוות לנורמליות, "להרוג את הסבתא" נולדה לתוך עולם שבו עריפת ראשים והריגת ילדים עם סכינים מתרחשות לעין המצלמות כמעט מדי יום. זה עולם שמבקש לשרוד בתוך כאוס, שכולו מבוסס על אינטרסים כלכליים. הכסף הגדול שולט בו, מי שיש לו כסף הוא מלך, ומי שאין לו מוכן לעשות הכל כדי שיהיה לו - למכור את אחותו, לסרסר בה, לאונן על החברה של הבן שלו (ולספר על כך לבן), לבגוד באשתו ובאחיו עם אשת אחיו, ולתכנן איך להרוג את אמא שלו. היחסים בתוך המשפחה גם הם אינסטרומנטליים בלבד. הם נקבעים על פי "מה יצא לי מזה?".
זהו עולם שאין בו אהבה, אין חמלה, אין גבולות של מותר ואסור, אין נאמנות לכלום, הכל מותר. כל הטבואים נרמסים: כיבוד אם, בן, אח או אחות אינם קיימים, זה כמעט גילוי עריות, ומכאן מובן שאין לצפות ליחס כבוד כלפי כל מי שהוא מחוץ למשפחה. הכל נרמס בפני פנטזיות על כסף גדול שיאפשר לעלות מתוך החיים בזבל, בביוב, מלמטה למעלה, לחיים טובים יותר. במצב הזה, של חיים בגיהינום קיומי, מי יכול לעזור? אלוהים? המדינה? כמו שאומרת סבתא עליזה, להוציא כסף מהמדינה יותר קשה מלהוציא נאד ממת.
אורנה לביא-פלינט היא דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב החוקרת את הדרמה בסדרות טלוויזיה ישראליות