דניאל, ליעד, אלון, נטלי וטאי, תלמידי תיכון מקיף יהוד, עומדים במרכז המיני-סדרה. כל אחד מהם שורד אחרת בתופת המטופשת שנקראת תיכון ישראלי. למעשה, החמישה נבדלים זה מזה פחות או יותר בכל דבר פרט לגילם ולאחיזתם בסמארטפון, ועם זאת הם מצליחים להיראות דומים למדי כשהם עושים דאק פייס למצלמה. סלפיז, כפי ששמה מעיד, אמורה להכניס אותנו לעולם הנרקיסיסטי-במילא של נוער שניתנו לו היכולת והדירבון לתעד את עצמו. רק מהמחשבה הזו מגרד לי בכל הגוף.
צריך להודות שכשכותבת שורות אלו פקדה את נשף הסיום (הו, הזוועה), פייסבוק עוד היה בעיקר בשימוש של תלמידי הרווארד וסלפי היה מקסימום שם רע לחיית מחמד. בשבע השנים הרזות שחלפו, עצרתי לא פעם כדי לחשוב כמה נורא היה יכול להיות אם הרשתות החברתיות היו קיימות בעודי בתיכון, או גרוע מכך, ביסודי. סלפיז מחדדת את המחשבה הזאת עד לרמת סכין קומנדו. נדמה שכל מי שסיים את חוק לימודיו לפני 2008 יכול להודות להורים על הטיימינג.
הפסקול של הסדרה, שכולו קניה ווסט, ד"ר דרה ואיימי ווינהאוס, מנסה לשדר קוליות וזרימה, אבל הרישול, המוזרות וחוסר הביטחון שמאפיינים את הגיל ניכרים כמעט בכל שוט, אפילו של המקובלים המוצהרים מביניהם. אי אפשר שלא לתהות אם חוסר הביטחון של הדור הזה, שבטוח (ואולי במידה מסוימת של צדק) שהוא כל הזמן נתון למבט, איננו גבוה יותר מזה של הדורות שקדמו לו. סלפיז גם מנסה להציג את האמירה הזאת על גיבוריה מבלי להטיח אותה בפשטות בפרצופנו, אבל מצד הצופים קשה שלא להפעיל שיפוט קטלני כבר ברגע הראשון.
לא מדובר באזכור הראשון וגם לא האחרון של חתונה בהקשר של נשף הסיום, וזה לא במקרה. הנשף הוא הרי טירונות לקראת הלחימה שהיא חתונה בסכום של שש ספרות, שאמורות להיות מכוסות במאתיים צ'קים. רוכשות שמלות הנשף של היום הן ילדות הבת-מצווש של אתמול והבריידזילות של המחר. שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם.