"גם כשעיני פקוחות" עוקב אחרי סיפורו של גבריאל בלחסן במהלך השנים האחרונות לחייו, רגע לפני שאלו הגיעו לסיומם הטראגי. בלחסן, בנוסף להיותו חלק מההרכב המוזיקלי המוערך והמצוין "אלג'יר", היה גם אמן בפני עצמו. מי שהכיר את שיריו ידע מה עובר על נפשו המיוסרת, שנאבקה במשך שנים במחלת המאניה –דפרסיה. הכנות, הכאב המדמם והישירות שבאמצעותם יצר חשפו בפני כל את עולמו הפנימי הסבוך והעצוב. כשכל אלה מגיעים מצדו של אמן שהיה רחוק מהמיינסטרים במשך חייו, התמונה הקשה רק הופכת מורכבת יותר.
בסצנות לא מעטות במהלך הסרט לוקח בלחסן את המצלמה ומפנה אותה כלפי עצמו. כך הוא מאפשר לנו מעין הצצה ישירה לאישיותו השברירית. אדם שמרגיש שלם רק כשהוא עוסק ביצירה, אבל מנגד לא מסוגל להתמודד עם הדרישות של אורח החיים הזה ועם השפעתה ההרסנית של החשיפה. המצלמה משמשת לבלחסן גם ככלי לדבר עם עצמו, הוא אף אומר באחד מרגעיו הצלולים שמדובר במסר מגבריאל לגבריאל. הוא נשבר מול המצלמה, נאבק, נופל אל מחשכי המאניה ומשם אל ההמשך הידוע בדפרסיה. התהליך מרתק לצפייה, מצליח לגעת גם ברגעים המלוכלכים והגסים אך לשמור כל העת על סף רגישות גבוה. גבריאל, ומי שהכירו אותו, כבר ידעו למה לצפות, אך לנו, הצופים ומי שהכירו אותו רק מהמוזיקה שיצר, זוהי חשיפה כואבת לאדם רגיש שמתמודד עם מחלה שלעיתים נדירות ניתן לראות בצורה כה בוסרית ואמתית.
חזות הבודי בילדר של בלחסן, ביחד עם עיני הכלבלב העזוב שמסתירות מאחוריהן עולם של כאב, חוברים יחד לדמות של ילד קטן שמחפש חיבוק או תשובה. הטראומות שעברו על גופו בעקבות המחלה גבו לבסוף את המחיר הכואב ולקחו מאתנו יוצר נדיר. בזכות "גם כשעיני פקוחות" קיבלנו הצצה לאישיות המורכבת שמאחורי המוזיקה, שמאפשרת להבין טוב יותר מה גרם לנו להתחבר אליה מהרגע הראשון.