הפרק הראשון בעונה השנייה של "אננדה" מתחיל על חוף עם דקלים בהודו, בשיר שמקריאה אנה (דנה מודן) לעמיר (קייס נאשף). השיר מדבר על כך ש"בכל יום קורה הכל", ובין שורותיו נמצא המשפט המשונה "מישהו יתאבד/מישהו יאכל ריבת חבושים". תוך שאנה מקריאה, היא מחפשת את אישורו של עמיר - ולאט לאט החיפוש הזה הופך יותר ויותר נוירוטי. היא שואלת אותו שוב ושוב "יפה? זה יפה?", וכשהיא מסיימת להקריא את השיר, מתאמץ עמיר להחמיא ואומר לה שהשיר "חמוד". ברור שהיא מאוכזבת.
הבקשה שהגיבורה של דנה מודן מבקשת מכל הגיבורים הרומנטיים שמשחקים לצידה - מאז ימי צמר (ניר פרידמן) וחנן (עמי סמולרצ'יק) ב"פלורנטין" דרך הדמות של אורן (אסי כהן) ב"אהבה זה כואב" ועד עמיר - היא "תאהב אותי כמו שאני עכשיו ומיד", לפעמים עם תוספת "ותתפעל ממני ללא הפסקה". כצופה, תמיד הסכמתי בלי תנאים לאהוב אותה. אבל בפתיחת העונה החדשה נשארתי עם התחושה של עמיר מול השיר של אנה: חמוד. אני אוהבת אותך דנה מודן, ולכן - זה חמוד.
אדישות בלתי נסבלת
הסדרות של מודן ייחודיות בנוף הטלוויזיוני הישראלי. יש בהן עיסוק עמוק במערכות יחסים, ואנשים אינטליגנטיים שמנהלים שיחות אינטליגנטיות. היא מרשה לעצמה לגעת בקומדיה רומנטית ללא חשש, ומכל הז'אנרים (שהיחס אליהם הוא מתנשא מטבעו), ברור שהקומדיה הרומנטית זוכה להכי הרבה התנשאות. צריך אומץ לב כדי לעמוד מאחורי משהו בנאלי כמו אהבה רומנטית ולהגיד "מעניין אותי לדבר על זה".
העונה הראשונה של "אננדה" הייתה בדיוק זה: קומדיה רומנטית חסרת בושה. אנה טסה להודו, פוגשת בעמיר, הוא גונב לה את התכשיטים, היא גונבת לו את הלב, הוא מחזיר לה את התכשיטים, היא נשארת עם הלב שלו - מימוש הפנטזיה האולטימטיבית (למעט העניין הזה שהם פורשים לנהל גסטהאוס, כי נראה לי שאישה כמו דנה מודן תשתגע בתנאים כאלה, למרות שאולי אני סתם משליכה מזה שבסיוטים שלי מכריחים אותי לנסוע להודו ולשתות צ'אי). אבל בדיוק כאן, בעונה השנייה של הפנטזיה, העניינים מתחילים להסתבך.
עכשיו אנה בהריון, והיא ועמיר נאלצים לעזוב את הודו בגלל שורה של התרחשויות קיצוניות ביותר. הם שוקלים לחזור לארץ, והשאלה הזאת עומדת במוקד הפרק הראשון. בסוף השבוע, בראיון תוקפני שהתפרסם ב"7 לילות", הבהירה מודן שהסדרה שלה לא עוסקת בסיפור אהבה בין ערבי ליהודיה ובקשיים העולים מתוך סיפור אהבה כזה. היא אמרה שתתאכזב אם כך עיתונאים יתייחסו לסדרה. אם כך, אני יכולה להגיד שהבעיות האמיתיות של אנה עם עמיר לא נובעות מזה שהוא ערבי, אלא מזה שהוא כבוי. מול פעולות שכוללות שריפה מכוונת של מקום המגורים שלהם, הוא מגיב במשיכת כתפיים מטאפורית ומעשית.
נאשף הוא שחקן מוכשר וכריזמטי, אבל השתקנות שלו, שהתאימה יפה כשגילם את הזר המסתורי בעונה הראשונה, עובדת הרבה פחות טוב כשהוא נדרש להתעמת באמת מול האתגרים של החיים החדשים, ובטח מול אנה, שמסתכלת עליו בציפייה ליותר. התגובות שלו חסרות היגיון, מאולצות לפעמים, והוא מסויג כמעט ללא הפסקה.
לה זה כואב יותר
מודן עשתה קריירה מפרצוף מאוד מסוים - פרצוף שמצוי בשפע בפרק, ושהסאבטקסט שלו הוא "אני אלגלג עליך, אבל לי זה יכאב יותר". למרות הציניות, יש המון פגיעות בדמות שלה. הפגיעות הזאת ממשיכה לשחק לטובתה גם בעונה החדשה, אבל הפעם היא עומדת מול מושא אהבה אטום - ולעיתים נדמה שהיא משחקת לבד, ואין לה ממש קונטרה. היופי של "אהבה זה כואב" היה בפינג-פונג בין מודן לאסי כהן, במאבק בין נשים לגברים שהוא המהות של הקומדיה הרומנטית. בהיעדר דמות חזקה שתאתגר אותה, אני חייבת להתנצל בפני מודן ולהגיד שאם הם לא היו יהודיה וערבי, זאת הייתה פשוט סדרה על שני אנשים נטולי בעיות שגרים בטורקיה. ומה עניין לי לראות סיפור אהבה בין אישה נהדרת לבין גבר שלא ראוי לה?
טוב ששאלתם. "אננדה" מצולמת בקלוזאפים ובלונג-שוטים. היא עוברת באחת מהאינטימיות המלחיצה בין עמיר ואנה לנוף האקזוטי בו הם מנהלים את הזוגיות שלהם. במקום פער ביניהם, יש פער ביניהם לבין המקום בו הם נמצאים. אז היה לי עניין. והיו בדיחות. אבל קומדיה רומנטית? או אפילו דרמה רומנטית? פחות.
ובכל זאת, מהתקציר של הפרקים הבאים התעורר החשק לראות עוד. שחקנים טובים, בימוי מוצלח ומוזיקה מצוינת מחכים בהמשך. בצד השלילי, נראה שמודן הכניסה את כל הדמויות מהעונה הקודמת, וזה מעורר חשש לסטגנציה. בסופו של דבר התחושה היא שלכל המעורבים בדבר מגיע יותר. הבה נקווה שבקרוב נזכה לזה.