בעידן הנוכחי כל אחד מוכן לספר את סיפור חייו, גם אם הוא בן 15 עם בעיות זיכרון לכל הטווחים. לא רק מוכנים, רוצים; למרות הפרס הכספי שמבטיחות רוב תכניות הריאליטי, משנה לשנה עולה הסבירות כי המתחרים היו מתנדבים ליטול חלק גם אם הפרס כולו היה זמן מסך בלבד. רק תנו להם לשיר/לרקוד/לבשל/לעשות מייקאובר והם כבר יספרו לכם על הילדות הדפוקה וחצי בצל אישיותו הדומיננטית של הכלב חומי.
אז בעצם, מה ההבדל בין אסי דיין לבין כל פרחח מגלומן ששש לרצוח את אבא'לה על המסך? במה שונה משפחת דיין ממשפחת חודדה? לכאורה, אלו ואלו רוצות את העיניים והאזניים שלכם כדי לשפוך לתוכן את הדרמה המבעבעת שלהן. אבל.
דיין הוא מספר סיפורים בחסד, וסיפורו – אישי, אינטימי ונרקסיסטי ככל שיהיה – מקפל בתוכו להפליא כמעט 65 שנות; הוא מחטט לעצמו בפופיק ומוציא משם את תולדות החברה הישראלית. בלי להישמע כמו אחת שמנסה למכור לכם מוצרי חלב, תסתכלו עליו ותראו אותנו.
מי שמכנה את עצמו "פליט גנטי של משה דיין" לא חוסך מקהלו את הנפילה מגן העדן ביחסיו עם אביו הנערץ, ובאופן עקיף, עם הממסד הציוני כולו. "באבא היה משהו דפוק, שהוא בעצם לא פחד למות" הוא מתוודה בריאיון לקובי מידן, לאחר שזה מביע פליאה על דיין האב שהרשה לבנו בן ה-12 להסיע אותו בכבישי הצפון במהירות של 130 קמ"ש, והלך בינתיים לישון במושב האחורי. אז הרגיש אסי כמו שותף מחוכם למזימה –מאוחר יותר הבין שהוא טס בלי בלמים בליווי חלקי של סמכות הורית מנומנמת.
דיין מרד באביו כשזה חי ופחות או יותר הרג את עצמו בסמים אחרי שנפטר. בתוך המאבק המועד לכישלון לצאת לאור מצלו של אביו, הוא מפרק אחד אחרי השני את המיתוסים הישראליים של גבורה ותהילה שעדיין מסנוורים את כולנו. אחרי שויתר על ההילה צבאית ("התברר לי שלא פשוט מתגייסים ומתים מות גיבורים. לפני כן מתים לישון, מתים מצמא ומתים לראות את סוף המסע") התנחם בזרועות הסלבריטאות, וגילה שגם היא לא בדיוק חברה. "לקיתי בחשפת" הוא משחזר בלעג "מצב קטטוני שבו אני יושב מול הרדיו ומחכה לעצמי". וולאק, מסתבר שלא אנחנו המצאנו את זה.
מבלי להתכוון, "החיים כשמועה" מגיש מספר הערות מעניינות על הישראליות. החשובה בהן היא שלמרות שדיין הפך זה מכבר רבע בנאדם, הוא עדיין מצליח להחיל על עצמו ועל משפחתו שתי תכונות שהחברה הישראלית מזמן השאירה להתייבש בדיונות: ביקורתיות ומודעות עצמית. רק אל תגידו שהוא לא אמר לכם.