היום בערב (21:00) ישודר ב-yes דוקו הסרט "יהודי חיובי", שמתאר את מסעה של הבמאית רונית קרצר בעקבות ארבעה גברים ונשים ממוצא פולני, שגילו יום אחד שאינם קתולים כפי שחשבו כל חייהם אלא יהודים, צאצאים של ניצולי שואה. לאחר מסע של 15 שנים, הושלם הסרט. קרצנר מספרת לנו על מסעה:
בשנת 2000 תיעדתי בוורשה קבוצה נרגשת של סטודנטים פולנים קתולים שהתוודעו זמן קצר קודם לכן לעובדת היותם יהודים, בני דור שלישי לשואה. הם בנו לעצמם קבוצת תמיכה, ושיתפו זה את זה בתחושת הזהות החדשה והמבלבלת שלהם. אחד מהם העיר בציניות שהוא מרגיש שהוא "נשא חיובי יהודי" (I am H. I. Jew positive"") כשצפיתי בקטע, כעבור שנים, לקראת העבודה על הסרט, הבנתי שהאמירה שלו ביטאה בהומור צורב, מאד יהודי אגב, את התחושה הכי אותנטית שהייתה לכל החבורה, שהם "נגועים". בתור ישראלית, שיהדותה היא עניין מובן מאליו, האמירה הזאת המחישה לי עד כמה מטלטל זה היה לקתולי צעיר לגלות שהוא יהודי. השם שבחרתי לסרט "יהודי חיובי" טומן בתוכו משמעות אירונית, כמובן, שחסרה את ההתרסה שיש בשם האנגלי של הסרט.
המשיכה שלי לנושא אינה מקרית. גם אני למדתי על בשרי מהי תחושת זהות מנופצת. גדלתי כילדה מאומצת בירושלים, ורק בגיל 40 הצלחתי לאתר ולפגוש את אימי הביולוגית בצרפת, אישה ממוצא פולני. הפגישה עמה, שהייתה אמורה לסגור מעגל, השאירה אותי למעשה בתחושת זהות מבולבלת אפילו יותר. השאלה שהטרידה אותי אז הייתה – איך אני יודעת מי אני? זה מה שהביא אותי להזדהות עם היהודים החדשים של פולין. אני חושבת שהרקע שלי עזר גם להם להיפתח בפני, כולנו היינו במשבר זהות.
הסרט הזה הוא מסע שהתחלתי בשנת 98, כשנסעתי לפולין עם מצלמת וידאו קטנה ששאלתי מבתי שקיבלה אותה כמתנה לבת מצווה. עשיתי תחקיר מצולם שבמהלכו ראיינתי עשרות אנשים. נדהמתי לגלות עד כמה התופעה הזאת של פולנים קתולים רגילים שגילו יום אחד שהוריהם הסתירו מהם את זהותם האמתית היא נרחבת. מתוך הראיונות בחרתי את ארבעת הגיבורים של הסרט, כל אחד מהם ייצג צד שונה של התופעה. אגנשקה עזבה בגיל 17 את הבית בטריקת דלת כאשר הוריה התנגדו לרצונה לשמור על כשרות בביתם. לאורך השנים היא חיפשה אהבה וזוגיות, וניסתה לממש את חלומה להקים משפחה יהודית משלה, בסופו של דבר, כשהבינה שהבעל היהודי על הסוס לא יגיע, החליטה להקים משפחה בכוחות עצמה.
אביו של לשק פחד להודות ביהדותו עד יומו האחרון, לשק נשאר לא היסטוריה משפחתית, וללא שורשים. אמו עדיין פוחדת שצוות ישראלי יגיע לעיירה שלה לצלם אותה.
בעלה של מרגושה לא רצה להתחתן עם אישה יהודייה. את לוקש, בנם, פגשתי לראשונה בגיל 5 זמן קצר אחרי שאמו גילתה את יהדותה, עקבתי אחר תהליך התקרבותה לקהילה היהודית. היום בגיל 17, עלם חמודות, חולם לעמוד בראש זקוף כחבר בפרלמנט הפולני ולהכריז ללא בושה "אני יהודי".
אני חושבת שמה שברור מהסרט זה שקשה לנו להתנתק מהקשר שיש לנו עם המקום שבו גדלנו, הריחות , הצלילים והטעמים שספגנו. אלה השורשים הרגשיים שלנו, הידיעה שאנחנו לא שייכים למקום הזה לא יכולה לנתק אותנו מהשורשים האלה. העובדה היא שרוב מגיבורי "יהודי חיובי" ממשיכים לחיות בפולין, ורואים חשיבות רבה בקיומה של קהילה יהודית גדולה וחזקה במדינה שנחשבת לבית הקברות היהודי הגדול בעולם.
