שלושה ימים לפני הבחירות ואזרחי ישראל סוף סוף זכו ל"עימות" המיוחל בין נתניהו להרצוג. אני כותב "עימות" במרכאות, כי הוא נמשך שלוש דקות ומשום שמבין שני המועמדים רק הרצוג טרח להגיע לאולפן, בעוד שדמותו של ראש הממשלה המכהן שודרה מאחוריו במסך בתוך מסך, מרחק שתי דרגות ממשות מהחיים עצמם. זה הכי קרוב שנתניהו, שכמעט ולא יצא מביתו במהלך מערכת הבחירות הזאת (חוץ מהגיחה לקונגרס האמריקאי, כמובן), מוכן להגיע לציבור הישראלי.
אין הרבה טעם להתעכב על העימות הקצרצר הזה. כל צד הטיח בשני את הסיסמאות הקבועות שלו – ביבי אמר שבוז'י יחלק את ירושלים, בוז'י אמר שביבי חלש בקהילה הבינלאומית. אבל אם צריך לבחור מנצח מבין השניים יהיה זה ראש הממשלה המכהן, ולו רק בגלל פליטת הפה הפרוידיאנית של הרצוג, שנדר לשמור על "נתניהו מאוחדת" ובכך הסגיר את העובדה שגם אם הוא יזכה בבחירות, יתכן שנמצא את עצמנו במציאות של ממשלת אחדות לאומית. איך כתבו בספר תהילים? אם אשכחך, נתניהו, תישכח ימיני.
הראשונה להתייצב באולפן אחרי הטוענים לכתר היתה זהבה גלאון, שנפנפה בקלף העיקרי שלה בבחירות האלה, והוא החשש שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה. עצוב שזה הטיעון המרכזי שנועד לגרום לאנשים להצביע למפלגה הזאת, אבל זה המצב, וגלאון צודקת. אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה להרצוג לא יהיה סיכוי להרכיב קואליציה, וכולנו ניפגש שנה הבאה בנתניהו הבנויה.
אחר כך הגיע איימן עודה, שהתפתל כשניסה להגן על העובדה שמפלגתו לא חתמה על הסכם עודפים עם מרצ (במקום להודות פשוט שבל"ד הטילו וטו על המהלך) ועוד יותר מכך כשסירב לגנות או אפילו להביע הסתייגות מפורשת מאמירותיהם של חנין זועבי ושל דובר הרשימה המשותפת, שהשוו בצורה מקוממת בין דאע"ש לצה"ל. האם יש באמת כל כך הרבה אנשים במגזר הערבי שלשמע הסתייגות כזאת היו מושכים את קולם מהמפלגה? אני מקווה שלא.
אחרי עודה הגיע ליברמן, במקרה הזה המגישה רינה מצליח ביקשה מעודה להישאר במקומו אחרי הראיון כי "אולי הוא (ליברמן – א.פ) רוצה להגיד לך משהו". מצליח ידעה שליברמן יתלהם ועודדה אותו לעשות זאת, במקום לצאת חוצץ בצורה ברורה נגד דברי ההסתה והגזענות מעוררי הקבס שמפגין שר החוץ כלפי 20 אחוז מהאוכלוסיה בישראל. מצליח גם התעלמה מפרשת השחיתות שמלווה את מפלגתו של ליברמן לאורך הבחירות האלה ועברה בשקט יחסי על הטענה שמפלגתו תקבל מספר דו-ספרתי של מנדטים, שזה תרחיש סביר בערך כמו שאלי ישי ואריה דרעי יחליטו להתנשק בשידור חי. ליברמן משום מה חושב שאם הוא ימשיך להתנהג כמו קריקטורה של ארכי-נבל מספר קומיקס המצביעים ינהרו בהמוניהם, אבל לחיבוק הדוב שהוא מקבל על כך מהתקשורת אין הצדקה.
מה היה לנו בהמשך? ישי ודרעי ממשיכים להתקוטט על תמיכתה של רוח רפאים במקום להתמקד בחיים עצמם, לפיד מתכווץ כשנשאל על אי-הדיוקים ברשימת ההישגים שמציגה המפלגה שלו, כחלון מנסה למתג את עצמו כממשיך דרכו של בגין, בנט מנסה למתג את עצמו כממשיך דרכו של כחלון ורק הכסא של ליצמן נותר מיותם כמו הכסא של אליהו הנביא. כל המשתתפים הקפידו לדקלם מדפי המסרים שלהם בנסיון לשכנע עוד כמה קולות צפים ברגע האחרון, והרושם הכללי שנוצר הוא של מתמודדים בתכנית ריאליטי שפונים בפעם האחרונה למצלמות לפני ההדחה הגורלית בנסיון לגרום לכמה שיותר אנשים לסמס להם. ואולי הדימוי הזה מסכם הכי טוב את מערכת הבחירות הזאת, שבה הצורה ניצחה סופית את התוכן והשטחיות והפופוליזם הביסו את האידיאולוגיה והחזון. אז מי יזכה בכל הקופה ומי יוגלה לאי המתים? כל זאת ועוד אחרי הפרסומות.