הפילוסוף מישל פוקו (זוכרים שדיברנו עליו בשבוע שעבר?) טען שהאדם הוא יצור בלא זהות נתונה או קבועה. כלומר, יחסי הכוח בחברה ובחיי האדם משתנים כל הזמן, כיוון שהם נמצאים בכל מקום שאליו הוא מגיע, ועל כן הוא משתנה יחד איתם ומתאים את עצמו לסביבה בה הוא נמצא. אין לאדם זהות אחת ואמת אחת - הוא יצור דינאמי ומתפתח.
כאלה הם דיירי הבית; מרגע שהחליטו להשתתף בתכנית ולהיכנס לבית הם חייבים לציית לחוקים, לבצע את המשימות ולעמוד במצבים שפחות מוכרים ונוחים להם, ובמיוחד במצבים שהם לא היו בוחרים בהם. אבל בגלל שהם בחרו להשתתף בתכנית, הם יצטרכו להתמודד עם המצבים האלה ולחשוף צדדים שונים באישיותם – כולל צדדים שאולי רצו להסתיר.
בקבוצה חברתית כמו זו שנוצרה בבית "האח הגדול" ישנן השפעות הדדיות של חברי הקבוצה זה על זה. השפעות אלו, והשפעות חיצוניות כדוגמת המשימה הסודית, ישפיעו על הדיירים ועל מאזן הכוחות בבית. במשימה הסודית הראשונה, ביקש האח הגדול מדודו, הדייר הראשון שנכנס לבית, לקבל החלטות שישנו את חיי הדיירים: "דייר אחד שיזכה במים חמים 24 שעות ביממה, דייר נוסף שיוכל לבחור בשיר על פי בקשתו בכל יום, שניי דיירים שיהפכו לדייר אחד, דייר נוסף שיקבל את המזוודה האישית שלו רק בעוד שבוע, ועוד דייר שבהדחה הראשונה של העונה יעמיד מישהו בפומבי, דייר נוסף שיכנס לרשימת ההדחה הראשונה של העונה, ולבסוף, דייר שיהיה חסין מההדחה הראשונה לעונה".
מה שדודו לא ידע זה שהאח הגדול עצר את הזמן, כך שבחירותיו יהיו תקפות לכל אורך העונה. משימה ראשונה זו כבר משפיעה על הדיירים. תמר, למשל, כל הזמן מחפשת מה ללבוש כיוון שאין ברשותה את הבגדים שהכינה לעצמה (בגדים לימי חול ובגדים לשבת), אוספת בגדים, מחליפה תלבושות, מרגישה לא בנוח, ובסוף מקבלת מזוודה עם בגדים לבנים. ביגוד והופעה חיצונית הם חלק ניכר מאופיו של אדם ומהרושם הראשוני שהוא יוצר על הסביבה בה הוא נמצא. תמר לובשת רק לבן, כאילו נלקחה ממנה חלק מהזהות שלה והיא צריכה ליצור לעצמה זהות חדשה.
כך גם ברק, אשר מקומו בגמר מובטח ולכן הוא כביכול לא צריך "לעבוד קשה", אבל בעצם הוא כן צריך לעבוד קשה, כי הוא אף פעם לא יהיה מועמד להדחה וכך לא יידע מה חושב עליו הקהל בבית. כל אלו, ועוד הפתעות שצפויות לדיירים ולצופים, יוצרים ויצרו בעתיד דינאמיקות והתנגשויות בין הדיירים ותורמים בצורה חיובית או שלילית לתפיסת העצמי ולהתפתחות של כל אחד ואחת מהם, ולאופן שבו הם נתפסים על ידי הצופים.
הפילוסופית ג'ודית באטלר מצטרפת לפוקו וטוענת שאם אדם שואף מעצם טבעו לחירות, או לזהות אותנטית, הוא שואף לחרוג כל הזמן מהזהויות הנכפות עליו, ולכן הוא גם שואף להגדיר את זהותו העצמית כל הזמן מחדש. כלומר, הוא אינו מפסיק לחפש ולהכיר את מגוון האפשרויות והדרכים להסביר, להבין ולחיות את העולם, ועל כן זהותו נמצאת בחיפוש ובתנועה מתמדת. "האח הגדול" נותן לדיירים את ההזדמנות הזאת - הוא מאפשר להם להשתנות, לנסות לצאת מעצמם ולהגדיר את עצמם מחדש. כאשר התבקש דודו לבחור מי ייכנס לרשימת ההדחה הראשונה של העונה, הוא העמיד את עצמו. מה שהוא לא ידע זה שהבחירות שלו יהיו תקפות לאורך כל העונה, ומכאן שהוא תמיד יהיה מועמד להדחה. הבחירה הזו, שהיא הבחירה שלו עצמו, אולי היא כבר תחילתו של איפיון הזהות שלו כאציל נפש וככזה שמוכן להקריב את עצמו למען שאר דיירי הבית. בחירה זו, כאמור, משפיעה עליו, משנה ותשנה אותו ואת מי שהוא יהיה בבית - לפחות עד המשימה הבאה, הריב הבא או החיבור החברתי הבא, דרכם אולי ניחשף לעוד שינוי בזהותו.
אם כן, רושם המציאות שהדיירים יעוררו הוא בעצם המציאות עצמה, כי זה מה שהם בוחרים להציג ואיך שהם בוחרים להציג – הם נמצאים כל העת בחיפוש ובתנועה. המושגים "הצגה" ו"מציאות" נחשבים לרוב לניגודים, אבל הם למעשה רצף – זאת "הצגה כנה".