העיתונות המקומית נוטה להכתיר כל סדרת מקור שעתידה לעלות לאוויר כ"סדרה מסקרנת". זו בדיוק הסיבה שבגללה יש להדגיש ש"להרוג את הסבתא" (ימי א' ב-22:00 ב-yes Drama) ראויה להיחשב כסדרה מסקרנת באמת. מאחוריה עומדים דוד אופק ויוסי מדמוני (הפעם גם ביחד עם ליאור שפר), מהיוצרים הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית ("בת-ים - ניו יורק", "30 שקל לשעה"); בקאסט חברו יחדיו רמי הויברגר, אלי פיניש, מאור שווייצר ומירי אלוני בכבודה ובעצמה; ואילו ביחסי הציבור של yes הבטיחו שמדובר ב"סדרת הווייט-טראש הישראלית הראשונה", וב"קומדיה שחורה, אבל גם סאטירה חברתית פרועה על ישראל של 2015".

במקום לטבוע ביומרות שלה כפי שהיה קורה ככל הנראה לכל סדרה אחרת, "להרוג את הסבתא" מצליחה לקיים את מרבית ההבטחות. הסדרה מביאה את סיפורה של משפחת זליג, המתגוררת בפחונים על אדמה ששווה 20 מיליון דולר. הסבתא (אלוני בתפקיד קומי יוצא מן הכלל), מסרבת למכור את האדמה לאיש הנדל"ן החומד אותה תמורת 20 מיליון דולר (אלי פיניש), מתוך פרינציפ גלותי תמוה. לעומתה, שאול (הויברגר) - בנה הבכור חסר העקרונות שהינו קריקטורה של הישראלי המכוער - יהיה מוכן לעשות הכל כדי לקושש ממנה כמה דולרים: הוא יחבל במזיד במערכת הביוב בביתה, וישכנע את אחותו הנרקמונית-לשעבר לחזור לסם על מנת לסחוט ממנה כסף למכון גמילה. על הדרך, הוא יפרגן לאחותו גם בבוקס לפנים, כדי שתיראה מסכנה באמת.

אין תמונה
הישראלי הכי מכוער שיש. הויברגר

עוד ב-mako תרבות:

כקומדיה שחורה, "להרוג את הסבתא" מצטיינת. רגלה האחת נשענת בביטחון רב על הדיאלוגים המחוננים שרקח מדמוני, הקשוב לסלנג הישראלי ברגישות מופתית (ראויים לציון הדיאלוג הפותח של הפרק, וסאגת ה"חרא על החיים שלי" המגיעה לקראת סיומו). ברגלה השנייה נישאת הסדרה על גב שחקניה הראשיים הנהדרים, בניצוחו של הויברגר. בוגר "החמישייה הקאמרית", שרק בתחילת החודש נטש הצגה בעיצומה לאחר שהתעצבן על הקהל הרועש, התחבר לטמפרמנט הישראלי שלו-עצמו כדי לחלץ משם את הפתולוגיות של כולנו.

עם זאת, כסאטירה החברתית שהיא מתיימרת להיות, "להרוג את הסבתא" חסרה עדיין את העוקץ הדרוש למשימה. לפי שעה, הרגעים הקומיים-אבסורדיים שהיא מיטיבה לייצר לא מתגבשים לכדי אמירה בעלת משמעות על דבר מעבר להפרעות האישיות של גיבורה הראשי. תאוות הבצע הגסה של שאול זליג איננה תאוות הבצע המניפולטיבית והביורוקרטית המאפיינת באמת את ישראל של 2015 (ע"ע "30 שקל לשעה" של אופק ומדמוני). סיפורו אולי אומר לנו דבר מה על אודות דמותו של הישראלי המכוער, אך מחטיא את ההזדמנות לנסח ביקורת נוקבת על אודות הישראליות המכוערת.

למרות הסייגים, הקפיצה האמיצה שעושים אופק ומדמוני ממגרשם הביתי (דרמות חברתיות רוויות שתיקות ועשן סיגריות) לקומדיה סאטירית שאמורה גם להצחיק, יכולה להירשם כהצלחה; "להרוג את סבתא", יעידו הצופים, הרוויחה בזכות את תואר סדרת הווייט-טראש הישראלית הראשונה.