כשיצא האלבום "הכבש השישה עשר" הוא חולל מהפכה של ממש בתחום השירים לילדים, כיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שזמרים "למבוגרים" הקליטו אלבום שלם עבור ילדים. אבל כמו שמוכיח סרטו של הבמאי תום שנאן "הכי הרבה אני אוהב אותי", שישודר הערב ב-21:00 בערוץ 1 (שידור חוזר בשבת ב-13:00), המהפכה של "הכבש" (ואלבומים דומים לו) הייתה הרבה יותר גדולה ומהותית, וכוונתה הייתה להפנות עורף אל ערכי הקולקטיב של שנות קום המדינה ולהתחיל להתרכז ב"אני".
אז איך זה קרה? איך החלטנו להפסיק לדרוש מילדינו להיות גיבורים כמו טרומפלדור או "דני גיבור" (זה שאמו אומרת לו: "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון")? ואיך קרה פתאום, אי אז בסוף שנות ה-70, שהחלטנו לאפשר לילדים לבכות, לכעוס, לקנא, ואפילו להיות חכמים יותר מההורים שלהם?
"הסרט נולד כשבלילה האחרון שלי בטיול לנפאל", מספר שנאן ל-mako. "ישבתי במלון בקטמנדו והקשבתי ל'הכבש השישה עשר' בפעם המיליון. השירים האלה ליוו אותי מאז שהייתי ילד, אבל רק אז שמתי לב פתאום כמה השירים שם עצובים. הם מספרים על ילד בודד מאוד, שאבא הביא לו צדף מאילת, אבל לא לקח אותו לשם. על ילד שרואה את הגן שלו מבחוץ, סגור. על ילד שרב עם השכן שלו גיורא. על ילד שלא כל כך רוצה לגדול ולהיות מבוגר. וגם כשהמילים שמחות יותר, יש בטון המוסיקלי משהו נוגה, מלנכולי".
וזה מה שתפס אותך?
"זה היה בעיניי לא מובן מאליו. הרי אנחנו מצפים משירי ילדים להיות קלילים ושמחים, והנה לפנינו אלבום מצליח, ששני דורות של ילדים כבר גדלו עליו, אלבום שהפך ממש לחלק מהקאנון של התרבות הישראלית לילדים. ודווקא בו מוצאים את העצב הזה. יחד עם הגילוי הזה הגיעה תובנה נוספת - שזה בדיוק מה שאני אוהב כל כך ב'הכבש השישה עשר'. המורכבות הרגשית, שמתייחסת לילד ברצינות: אנחנו לא כאן רק כדי לשעשע אותו, אלא כדי לספר איך זה באמת להיות ילד".
שנאן מספר שהוא גילה שמדובר בלא פחות ממהפכה. "הרי היוצרים גדלו על מוזיקה אחרת לגמרי", הוא אומר, "על שירים שדרשו מהם להיות חזקים וגיבורים. אבל כשהם גדלו, הם בעצם מרדו בכל מה שהוריהם נתנו להם, וביקשו לתת לילדים שלהם משהו אחר לגמרי - את הזכות להיות ילדים".
"הכי הרבה אני אוהב אותי" (שווה לעקוב גם אחרי דף הפייסבוק שלו) כולל ראיונות עם יוצרים ומוזיקאים כמו יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, חוה אלברשטיין, מתי כספי ואחרים. "הם התייחסו למוזיקה לילדים בכל הרצינות, בדיוק כמו למוזיקה למבוגרים. מתי כספי אומר בסרט: 'ילדים הם מבוגרים שנולדו במקרה לפני שנתיים'".
לצד הראיונות, נחשפים ב"הכי הרבה אני אוהב אותי" גם סרטים ביתיים וחומרי ארכיון נדירים שמעולם לא ראו אור, והצופה יוצא במסע מוזיקלי אל ימיו הראשונים של דור ה"אני". "זו ישראל אחרת", אומר שנאן, "ישראל שבה מוזיקה לילדים לא הייתה חלטורה, אלא ייעוד אמיתי. זה מסע אל תור הזהב של המוזיקה הישראלית לילדים"