יש משהו מוזר להחריד בלראות דמות טלוויזיונית מפורקת, מגמגמת, לא-בת-הקרנה בעליל. בעיקר אם מדובר במנחה מוכר ומבוסס מימי טלעד העליזים, כי אם יש דבר אחד שאפשר להגיד בוודאות על הטלוויזיה של הניינטיז, זה שיחסית לעשור הבא באמת שלא כיכבו בה יותר מדי דמויות לא תפקודיות.
הייתי בת חמש כשעלתה 'מסע עולמי', וככל הזכור לי, לפחות עד שעברתי לפאזת הגיל הדו ספרתי איל פלד היה מבקר שבועית אצלנו בסלון, מתדלק לאבא שלי בקביעות את השאיפה לעשות הסבה מקצועית מפסיכולוג למגלה ארצות.
אז נכון, 'מסע עולמי' לא הייתה בדיוק מגנט ילדים טלוויזיוני ופלד תפס אצלי (וסביר להניח שאצל רוב בני דורי) משבצת לא רחוקה מדי מחיים יבין (ההוא שתמיד צריך לשתוק כשהוא מופיע). ובכל זאת, קלטתי כמה עמוק הושרשה דמות הנווד הבורגני של פלד רק כשהציף אותי ההלם למראה מצבו הנוכחי אצל אמנון לוי.
"פנים אמיתיות" תיעדה את פלד בתקופה האחרונה, אחרי שב-2008 לקה בשבץ קטלני בביתו בירושלים. ההיפוכונדרים בוודאי יקפצו על המציאה – לאורך היום שקדם לשבץ חש אייל ברע, אבל באופן מינורי, לא משהו שחש צורך להתרגש ממנו. הוא אפילו יצא למסעדה ורק כשחזר קלט שמשהו איתו ממש לא בסדר. לדבריו, עוד ניסה להגיע לטלפון, אבל די מהר התמוטט והדימום במוחו החל להתפשט.
היות ופלד גר לבדו (כאן נכנסים כמה צקצוקים פולניים) עברו מספר שעות, אף אחד לא יודע בדיוק כמה, עד שהתגלה על הרצפה בביתו כשזמן קצר מפריד בינו לבין המוות. ארבע וקצת שנים אחר כך פלד יושב על כיסא המרואיין, במקום פחות מאקזוטי כמו הרצליה, ובקושי מצליח להשחיל שלוש מילים לטווח זמן שהיה נוהג לירות בו שלושה משפטים.
כשלוי הציג, לפני הקרנת הסרט, את פלד כדוגמא ומופת והבטיח "מסמך מלא אופטימיות" קשה היה לציניקנים מטונפים מהסוג של כותבת שורות אלו שלא לחשוב, נו בחייאת – איזה אופטימיות ואיזה טנזניה: קרסה לבנאדם האונה השמאלית והוא עוד צריך לחיות כדי לראות את הסרט הזה. מה צריך כדי להודות שזה אפל, שוד בבית בו בזמן?
אבל בחיי, למרות שהמחיר הגופני ניכר היטב על פלד, רוח הקרב האופטימית נשפכת ממנו גם כשכל מה שהוא מצליח להוציא הוא רצפים נלהבים של המילה "כן!".
פלד זכור בעיקר כמטייל ומנחה – השבץ שיתק לו חצי גוף וגזל ממנו את יכולת הדיבור. יותר מכך, במהלך החודשים הראשונים אבדה לו ההבנה הבסיסית של העולם: ההבחנה בין כוס למספרים, למשל. החלק הגרוע באמת, כפי שהסבירה קלינאית התקשורת, הוא שבמצב כמו של פלד האינטיליגציה לא באמת נפגעת. הוא יודע מה הוא רואה ומה הוא רוצה לומר ואין לו כל דרך לבטא את זה. להבין כמה זה איום אפשר רק כשמגלים שפלד מעולם לא כתב אף טקסט לתכניתו, אלא היה מאלתר את המונולוגים הקולחים שלו על המקום.
אבל פלד מחליף את המילים בתנועות יד גרנדיוזיות, ובהדגשה של כל הברה שהוא כבר מצליח להוציא. "אי אפשר לדבר, אבל תמיד... להיות אמיץ!" הוא מניף אגרוף לאוויר. והוא אכן אמיץ. כמה אמיץ? מספיק כדי להתחיל עם המרפאה בעיסוק שלו. לא רע בשביל בחור שלא יכול להחזיק יותר מחמש-עשרה שניות בשיחת טלפון.
סיפורו של אייל פלד מעלה בכולנו בהכרח את השאלה שאנחנו במילא שואלים כל הזמן, איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? היינו רוצים שיצילו אותנו? היינו מעוניינים להילחם? ואיך לעזאזל היינו מתחילים עם המטפלת? זו קלישאה שבקלישאות, אבל כמה שהמקרה של פלד מדגיש את עליבותו ושבריריותו של הגוף, הוא גם באמת מגלם את ניצחון הרוח על החומר.
"צריך אופי" קובע פלד, ובתור אחד שקיבל את הג'וב הכי טוב בטלוויזיה בזמן שאבא שלו היה מנכ"ל הזכיינית, לא תיארתי לעצמי שיש לו כזה עד כדי כך; אבל או-וה, כמו שפלד אומר, יש לו ת'לפים.