התגובה הרווחת, לפחות לאזניי, ל"א' מבית הנשיא" ששודר אתמול בערוץ 10 היו של עייפות ומיאוס. בסגנון – מה, שוב פעם קצב? אפילו אני תהיתי מה פירוש השחרור, בימינו אנו, של סרטה של ענת גורן החושף את אורלי רביבו, הלא היא א' מבית הנשיא.
אלא שכדי להבין את חשיבותו של הסרט, צריך לצאת מהפאזה הרכילותית-חדשותית, זו של פרצוף מפוקסל וקול מעוות ומראיינת יענו-אמפתית ששואלת בקול רפה איפה-בדיוק-הוא-נגע-בך, ולהיכנס למקום שמוכן לראות את נפגעות התקיפה המינית כבנות אדם. ולא, מסתבר שלא פשוט להגיע אליו. רק תשאלו את השופט בדימוס ניסים ישעיה.
לאורך שבע שנים בהם צילמה אותה ורכשה את אמונה, משרטטת גורן בקוויה של רביבו דיוקן מצמרר, מורכב ומדויק של נפגעת תקיפה מינית. כל פרט ופרט – לא גובה החצאית והיקף המחשוף – אלא פרטי הההידרדרות של רביבו מאדם לצל, והמשא ומתן שניהלה עם המקרבן שלה, שמאוחר יותר תואשם בגינו שבכלל הייתה מאוהבת בקצב.
קל מאוד לשכוח שהמנוול רץ להאשים אותה בסחיטה ברגע שהעניין התפרסם. זוכרים? או אז תהתה המדינה איזה עסיס הולך להתפרץ מבית הנשיא; אבל בצפייה מהפרספקטיבה של רביבו זה פשוט מעליב.
עדותה מכניסה את הצופים והצופות לתוך הדפוס הספירלי של ההשפלה. המקרבנים יודעים לתפוס לעצמם טרף חלש, ולהחליש אותו עוד יותר, לאט לאט, עד לטחינת הפירורים. התקדמותה המקצועית של רביבו, שחלמה לעבוד במוסד הנשיאותי, הוסטה לפתע למסלול שהקביל לעניין שהביע בה קצב. מתחת לפני השטח היא נהייתה תלויה בו עוד לפני שבכלל נגע בה. כשהשכיל להבין שהפחד העיקרי שלה הוא כלכלי, ידע לאיים ששוב לא תתקבל לעבודה אפילו במלצרות אם רק תצייץ אודותיו – וכל זה אחרי התפילה של שמונה בבוקר.
הכי קל להיות בצד המקרבן
אפילו הקטע שיכול היה ליפול לזילות, הכניסה המפורטת לאונס הראשון שבוצע בה, מאירה את חווית הקורבן כמו שלא רואים בפריים טיים הישראלי. רביבו מספרת בכנות מדהימה על ההתנתקות המוחלטת שלה, תנועות הדחייה שקפאו, החדר המסתובב וההיאטמות. פתאום זה מפסיק להיות סקסי ונהיה מבחיל – וזה לא יכול לקרות בלי להקשיב לקורבן, ולא רק כשהיא עונה לשאלות גרפיות.
האלמנט הקשה מנשוא בזמן הצפיה הוא חוויית ההשפלה שעברה רביבו אחרי האונס, כשהעזה לפוצץ את הפרשה – לא רק איומים קונקרטיים מטעם התביעה, אלא גם הפקפוק הציבורי שהתעורר לאחר שהתביעה נשבעה בכל פה בטלוויזיה שהבחורה בכלל עוסקת בזנות (ולמה זה משנה בכלל?).
המחשבה שהאישה אזרה אומץ לתקוף את האזרח מספר אחת, ולהמשיך בזה כשכל הדרך הולמים בה ומפקפקים בדבריה היא לא פחות ממעוררת השתאות. אפשר להיות ציניים ולפטור את חשיפתה של רביבו בתאוות פרסום, אבל עד שלא נצרף פנים וקול לנפגעות האונס והתקיפה המינית, לא נוכל להעניק להן את היחס שהן ראויות לו, כי תמיד נהיה בצד של המקרבן, זה שיש לו פרצוף וקול ולא מפחד לשלוף את האצבע שלו בהאשמה.
כי זה מה שאנחנו תמיד עושים, וזה גם מה שעשינו לרביבו: ביישנו אותה למרות שלא חטאה, וכיום האפשרויות שלה ושל קצב פחות או יותר זהות – למרות שהוא עבריין והיא הקורבן. את ההבדל העמוק ביניהם אנחנו, כחברה, עוד לא עיכלנו. ובשביל זה, רבותיי, צריך לקחת נשימה עמוקה ולהקשיב היטב לאורלי רביבו, שכבר לא צריכה שתקראו לה א'.