ב-1983, אחרי שירות של חמש שנים בצה"ל, ביניהם בין היתר לחמתי ופיקדתי כקצין במלחמת לבנון הראשונה, יצאתי לטיול אחרי צבא שהחל בשנה באירופה ואחריה חצי שנה של מסע אופנוע מחוף לחוף בארה"ב. כמו רבים מבני דורי קראתי והושפעתי עמוקות מן הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ויצאתי למסע חיפוש עצמי שבליבו כוונה להביט אחורה לעבר ילדותי ונעוריי, אחרי שהשלמתי את חובותיי כתלמיד וכחייל ולנסות לעשות סדר במחשבותיי כדי לקבל החלטות לקראת העתיד. שבתי מאותו מסע עם החלטה להגשים את חלומי להיות שחקן, נרשמתי ללימודי תיאטרון בבית צבי ומאז, בדרך זו או אחרת, אני עוסק בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע.
בקיץ 2011, בשעה שהתחוללה בארץ המחאה החברתית, הקמתי ביחד עם חבריי לאיגוד התסריטאים ואיגודי יוצרי קולנוע אחרים מסך קולנוע בשדרות רוטשילד עליו הקרנו סרטים בנושאים חברתיים, רובם דוקומנטריים. היו אלה סרטים שנגעו בליבה של המחאה, בחוסר הצדק החברתי שפשה במחוזותינו ובעיקר באי הצדק הכלכלי שהפך את ישראל למדינה בעלת הפערים הגבוהים ביותר בעולם המערבי, למדינה של עשירים ועניים, של אדונים ומשרתים. ערב ערב יצאתי מביתי בהתנדבות, הקרנתי סרטים, ניהלתי דיונים עם קהל הצופים, ניסיתי לעורר בהם מודעות, קראתי להם לדרוש צדק ולפעול כל אחד בתחומו כדי לנסות לחולל שינוי. בעוד אני עושה זאת, צפה בני הבכור דין מן הצד בנעשה, והרגשתי שקשה לו להתחבר. שיש בו מידה לא מבוטלת של סקפטיות לגבי היכולת לשנות משהו כאן באמת. הוא הסתגר יותר ויותר בחדרו, ואחרי כחודש הוא ארז תרמיל ויצא למסע משלו. אלא שלהבדיל מהטיול שאני עשיתי 30 שנה לפניו, מתוך ידיעה ברורה שאני שב ארצה, דין יצא בתחושה שהעתיד שלו ושל בני דורו בארץ נראה עגום ומפחיד מתמיד, ושהיכולת למצוא עבודה שתפרנס אותו בכבוד - היכולת הכי בסיסית לקיים משפחה ולהגיע לדירה משלו - נראית רחוקה עד כמעט בלתי אפשרית. שהוא רוצה לבדוק אופציה למצוא את עתידו במקום אחר.
כשעלתה האפשרות לצאת לצילומי "המסע הגדול" ולבקר את דין בלאס וגאס, לעלות אותו לאופנוע יחד איתו ולצאת לטיול במדבר, ששתי לצאת לדרך. קיוויתי שיספר לי מה עבר לו בראש באותו חודש שהסתגר בחדרו, שישתף אותי במה שהמעיט לדבר עליו. דין, כפי שתראו, הוא לא דברן, כך שבאופן הכי בסיסי קיוויתי שנדבר. והוא דיבר, בסופו של דבר, ואמר בין היתר דברים נוקבים שאותם תשמעו מן הסתם במהלך הסדרה.
טיול אופנועים הוא אף פעם לא קל. האתגר הפיזי בישיבה שעות על האופנוע לצד הריכוז שזה דורש ניכרים. במסע הקודם הייתי צעיר ב-30 שנה והגעתי לווגאס אחרי חמישה חודשי רכיבה, אחרי שהאופנוע ואני כבר פיתחנו מעין מערכת יחסים והכרנו זה את מגבלותיו של זה. הפעם הנסיעה הייתה מורכבת וקשה כפליים. אז נסעתי לבד והייתי צריך לדאוג רק לעצמי. הפעם הרכבתי בן, והמחשבה שחלילה יקרה לו משהו לא מרפה ממך כהורה עם כל סיבוב שאתה לוקח, עם כל משיכה בגז שמזניקה את הכלי המופלא והמסוכן הזה קדימה. אבל יותר מכל, ישב מאחוריי ילד אהוב, בני בכורי שהפך אותי לאב, ושלצד אחיו הקטן רֵע לימד אותי את האינסופיות של האהבה והדאגה. והרצון הכי בסיסי שלך כהורה הוא שבסוף המסע תעלו על מטוס ביחד ותחזרו הביתה, לאמא, לרֵע, לחגוג חגים עם סבא וסבתא, סתם לשכב לידו בחדר שלו ולראות ביחד ערוץ הספורט, לשמוע זוטות מהיום-יום שלו, להיות קרוב, להרגיש ולהריח אותו. אבל מאידך, לא מפסיקה לנקר המחשבה שהחרדה שלו מפני העתיד בישראל וממה שיש למדינה הזו להציע לו ולבני דורו היא אמיתית וחייבת התייחסות. ולמרות האינסטינקט הבסיסי שלך, אתה חייב לכבד את החיפוש שלו ולהשלים עם המרחק הנוראי הזה.
חזרתי מהמסע הזה מטולטל. אני חושב שהתמודדתי במהלכו עם הדילמה הכי רלוונטית להורים היום בארץ: לצד הרצון הכי טבעי שילדיך יהיו לצדך, קיים הרצון שהם יחיו במדינה שמאפשרת ומבטיחה להם עתיד נורמלי. שבה מושגים כמו ערבות הדדית וצדק חברתי יחזרו למרכז השיח וההוויה. קל לשפוט את הצעירים הללו, להגדיר אותם כמפונקים, או כ"דור מחאת המילקי". חשוב יותר בעיניי להקשיב להם ולפעול לפתור את מצוקתם. ברור לי שזה לא יקרה מאליו, שזה תלוי בנו, דור ההורים והמנהיגים - והמסע הזה, שהוא באמת מסע גדול וקריטי לקיומנו, כפי הנראה עוד לפניי ולפני כולנו.
"הטיול הגדול" משודרת מדי ערב ב-22:35 ב-yes דוקו. כל הפרקים זמינים לצפייה חינם ב-yesVOD