"נו, איך אתה מתרשם?" דוחק דרור פויר בדוד ביטן, המרואיין הראשון של שידורי התאגיד, כמה דקות אחרי שהתחילו. "מה מתרשם, עוד לא ראיתי כלום", משתומם ביטן. וואלה, צודק. רק הרגע בקע התאגיד מהביצה רטוב ומגשש, כבר נעשה לו מבחני תעופה? זה קצת לא הוגן לשפוט ערוץ חדש לפי ערב שידורים ראשון, אבל אחרי טיזינג של שנתיים קשה להתאפק, השמפניה נפתחה והציפיות עפו כמו פקק לתקרה. מחלקת הדיגיטל של התאגיד, למרות טפטופי סחיות בקצוות, עשתה עד כה עבודה יפה בפייסבוק, ועכשיו תור מחלקת הטלוויזיה לשכנע אותי לזפזפ אליה מ"ארץ נהדרת". משימה הרבה יותר קשה מאשר לתת לאוטופליי 10-עובדות-טריווייה-על-תפוז לרוץ בפיד כשאת בודקת מיילים.

אווירת חג שורה בערוץ. כמו בבר-מצווה, כל אורח מתחיל בברכת "מזל טוב" ומסיים ב"שיהיה לכם בהצלחה", כולל דוד ביטן העגמומי שכנראה הגיע לאולפן רק כדי לקבל החזר על העציץ ששברו לו. חלק מהמברכים גם מעניקים טיפים – עמנואל הלפרין מייעץ שלא להרשות למרואיין להחזיק דפים ושרון גל מדקלם איזה מונולוג היתולי על ניסיונו בערוץ 20. 

חוץ מהנימה החגיגית הערב מצטייר כסולידי למהדרין. יש לא מעט תקלות טכניות, כצפוי בערב שידורים ראשון, אם כי המיקרופון שהתנתק והשתיק את דוד ביטן לכמה משפטים פחות הרגיש כמו טעות טכנאי. הפאנלים עדיין לא מגובשים והמגישים מדברים בבת אחת, אבל גם זה עניין של זמן. ב"חמש מקורי" מציינים את יום השנה לסיום המנדט הבריטי וחוגגים איחוד משפחות בין צבים לשועלים או משהו, ב"שש כלכלי" מנסים לשווא לשדר סרטון על המבורגרים עם כיתובים בפונט אריאל אדום וב"שבע אקטואלי" מקרינים סרטון ברכות של סלבס שהכריחו אותם לצלם ברכה בסמארטפון כמו בחתונה, ויועז הנדל מכריז: "מרגש". יש לי סחרחורת קלה מתנודת הגבות המסוכנת של דרור פויר ונדמה לי שגאולה אבן צריכה לחזור למשקפיים כי העיניים שלה אוטוטו מתכווצות לתוך הגולגולת, אבל בסך הכול צלחנו בשלום.


אלא שבסוף ערב הצפייה אני כבר מוכה קדחת-אולפנים. יותר מדי תכניות אולפן בבת אחת, זה כמו לחיות בתוך שש-עם-עודד-בן-עמי אינסופי, הבה נדבר איתו ובואו נשוחח עם ההוא. ריבוי אולפנים זה לא משהו שייחודי לתאגיד אבל על רקע הציפייה לטלוויזיה חדשה, מתקפת החפירות הזאת מרגישה עזה מתמיד. חמש מקורי, שש כלכלי, שבע אקטואלי, שמונה שובב עם נגיעות תפוח, מהדורה, מבזקים, מגזין תרבות, מצטרף אלינו באולפן אנונימי נוסף עם נק. חצי מהזמן אין סופרים, כלומר כתובית השם של המרואיין, כך שהכול התערבל אצלי לעיסת פטפוט אינסופית של אנשים שאין לי מושג מה תפקידם בחיי (באמת, אפילו למבזקנית אין כיתוב עם שם, ערב שלם הייתי צריכה לחכות כדי שמישהו יגיד לה "שלום גם לך, רומי" ואוכל לנהום "אה, רומי, ברור").

והפטפוט מרגיש כללי כל כך. מילוי משבצות מילים. תכנית התחקירים של אסף ליברמן, למשל, לקחה על עצמה לעסוק בשחיתות. איזו שחיתות? סתם שחיתות. באופן כללי כזה, שחיתות של כל מיני אנשים בהיסטוריה של ישראל. פאק, אריה דרעי לקח שוחד?! לא היה לי מושג, מזל שראיתי את התחקיר. אריק שרון מושחת?! הולי קראפ, אני רצה לכתוב על זה טוויט דחוף. גם במגזין התרבות שפרה קורנפלד ואסתר רדא מראיינות את קובי אוז, על מה? סתם, כל מיני דברים. כמו כת"צים של מעריב לנוער שמכינים רשימת שאלות של "איך זה להיות זמר". פאקינג קובי אוז, לפחות שיהיו קצת צחוקים, קצת פאן. אלת הדייברסיטי ליהקה שתי נשים שונות לכאורה כמנחות, אשכנזייה ואתיופית, אבל זה בלוף: השתיים לבושות אותו דבר, מדברות אותו דבר ואפילו ישבו בדיוק באותה תנוחה כל התכנית, קופי פייסט של אותה מנחה בשינוי צבע. למה אין ניסיון לחדש קצת, להפתיע עם שאלות מקוריות, להפציץ עם צמד מנחות בעלות אישיות שונה שיאתגרו זו את זו? האם בנוף התקשורתי של היום אנחנו באמת זקוקים לעוד ראיון יח"צ מרדים של "אז מה אתה אוהב לשמוע"?


ואז אינני יודעת איך זה קרה, אבל לפתע נכנס בי הילד הרע, ורציתי לראות ריאליטי. קצת אקשן, בלגן, שמח, משהו, רק לא עוד מומחה לזחלים או יו"ר עמותת קלמרים בשש דקות של הקראת קומוניקט. כוכבי הערב הזה היו עד כה אריה דרעי (סירייסלי, באמת הוא לקח שוחד?!) עמנואל הלפרין וצבים. מה אני, אבא שלי? תדיחו כבר מישהו. תשתגעו קצת, תפתיעו. כן, זה רק ערב השידורים הראשון ואולי עוד מתוכננים לנו שיגועים בידוריים למכביר, אבל הבחירה להתחיל את המפץ הגדול של הערוץ בשרשרת פאנלים סולידית היא גם הצהרת כוונות. בזמן שבפייסבוק התאגיד מצטיין בקצב מהיר, יצירתיות והתרסה כמו שהצעירים אוהבים, נראה שהגרסה הטלוויזיונית שלו ממשיכה את המסורת של ערוץ 1 – אנשים מדברים על רקע קוליסות, ולסיום – קובי והלהקה. ד"ש לאבא שלי, עפתי לערוץ הכיבוד.