- "העיסוק בשאלת הזהות הוא מותנה. מותנה באיזה מובן? במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים, דוגמת חירות, צדק ושוויון". -

המשפט הפותח של הטור הזה נלקח מתוך מאמרו האחרון של המרצה והפעיל החברתי, דודי מחלב, לפני שהלך לעולמו בשנת 2006. הטריגר למאמר הגיע אחרי כנס בהשתתפותו של מחלב, שבמהלכו טענו חלק מהדוברים כי העיסוק בזהות מיצה את עצמו והפך למאוס. מחלב, לעומתם, ראה בזהות "חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית" וטען שהגדרת הזהות, ומכאן גם העיסוק בה, הוא הכרחי, משום שהיא "המפתח לשחרור משעבוד". ועם זאת, הזהיר, הזהות אינה התכלית עצמה.

במהלך שמונה השנים שעברו מאז, שיח הזהויות בכלל והדיון בזהות המזרחית בפרט, לא רק שלא גווע, אלא צבר תאוצה סילונית בזכות הרשתות החברתיות, ואף הגיע לערוצי התקשורת המרכזיים בעשרות מאמרים, מדורים ותחקירים. בימים אלה הוא עומד במרכזה של הטרילוגיה התיעודית "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שהפיק וערך רון כחלילי, לצדם של אורי סלעי שביים את הפרק הראשון בסדרה וסיון ארבל שביימה את השלישי. סלעי בחר להתעמת עם אחד הסטריאוטיפים המזרחיים הרווחים ביותר באופן הכי בוטה וישיר ובלי מעקפים, בפרק שנקרא "ח"י שיחות עם ערסים". שורת הדמויות שהציב מול המצלמה תחת הערך "ערסים" מפרקים את הסטריאוטיפ פיסה אחר פיסה, כל אחד מזווית אחרת, והופכים אותו למגוחך, בזכות הבחירה החכמה של הבמאי לענות לשאלה "מיהו ערס" בתשובה הנחרצת "הנה!". כלומר, דמות שמוציאה את הרוח מהבלון כשהיא לא עונה לציפיות הצופה, ולא פחות מכך, כאשר היא עונה עליהן.

אין תמונה
מתעמתים עם הסטריאוטיפים המזרחיים באופן בוטה וישיר
סלעי מדגים היטב את החשיבות שבעיסוק בזהות ואת הקישור בינה לבין חירות. מדברי המרואיינים עולה, מחד, המצוקה והעלבון של מי שתכתיבים חברתיים שרירותיים ופשטניים - שעומדים לא פעם בסתירה לערכים ראויים שאותה חברה עצמה מבכרת - ניסו לכפות עליו לעוות את זהותו, תשוקותיו ואפילו את חזותו. מאידך, ניכרת מהדברים מודעות גמורה של המרואיינים לדימוי שנגזר עליהם, ואת שלוות הנפש אצל אלו מהם שכפרו במבט הגזעני ושיחררו את עצמם מכבליו.

גם בפרקים של כחלילי על סטריאוטיפ "הפרחה" ושל סיון על ה"מתמזרחים", המציג שורה של אשכנזים בעלי זיקה זו או אחרת לתרבות מזרחית, לעיתים כולל אימוץ הח' והע', עולה חשיבותה של הגדרת הזהות: בלעדיה האדם נותר אילם, נטול חופש ביטוי, אישיותו מתאיינת והוא הופך להיות אוסף של טלאים שבכל רגע יכולים להיפרם. ההכרה - בראש ובראשונה של המזרחים עצמם – בטיבן של התרבות והמסורת המזרחית, ובאיכויותיה של החזות המזרחית - זאת שחנן בה הטבע וזאת שבוחר בה האדם להציג את עצמו - מובילה מדיכוי לחירות.

המאבק רק מתחיל

מכיוון ש"האליטות החדשות" היא פרק נוסף בסימפוזיון מתמשך סביב הזהות המזרחית, מרחפת מעליה הסכנה שמובלעת במאמרו של מחלב, שהמאבק מתמקד יתר על המידה, או למעשה עוסק כמעט לחלוטין, במאפייני התרבות המזרחית והלגיטימיות שלה במרחב הישראלי. החשד עולה כבר משם הסדרה, "האליטות החדשות". האם אכן המזרחים יכולים להכריז על עצמם בתור אליטות? האם המאבק המזרחי אכן השיג את יעדיו? אם המהפכה המזרחית הייתה מסתיימת בנקודה הזאת, האם היינו שמים לב בכלל שהיא התחילה?

אין תמונה
האם המאבק המזרחי השיג את יעדיו?
בפרק על המתמזרחים מציינת סוף סוף אחת המרואיינות, ליאורה לופיאן, שמזרחיות היא עניין מעמדי. הסטטיסטיקה מלמדת שמזרחיות בישראל היא לא רק זהות, אלא גם מעמד. מזרחים מרוויחים פחות וחלוקת משאבי הקרקע וההון מוטה בבירור לרעתם. אולם בעוד שהדיון בזהות המזרחית מנוהל על גבי הבמות המרכזיות בקול צלול וברור, הדיון על חלוקה מחדש של המשאבים מסווה במילים מכובסות, בעיקר משום שגם כיום הוא מוטה לרעת המזרחים. בעיתון "הארץ" מודגמת הדיכוטומיה הזאת בבירור, כשחלק אחד של העיתון מעניק במה נרחבת לשיח הזהויות - במאמרי דעה, בפרסום השירים הערס פואטיים והוויכוחים סביבם, בראיונות עם דמויות מובילות, ולמרבה השמחה גם במדור חדש בנושא מזרחיות שהחל להתפרסם לאחרונה – ואילו בחלקו השני של העיתון, במוסף הכלכלי "דה מרקר", המזרחים מועלים על המוקד, באופן לא מודע לדעתי, תחת שמות קוד כמו עובדי הנמלים, ועדי עובדים, חברי מרכז, מאפיה, "כנופיות מאורגנות", חסן, תורג'מן. דוגמא מצוינת היא אבינועם שושן, מראשי ועד העובדים בנמל, שלראיון עמו במוסף נבחרה תמונה, כשהוא מצולם על רקע דיוקן ענק של הבאבא סאלי.

מדי פעם מבצבצת הגזענות הגלומה במאבק המעמדי בישראל. הנה מה שנכתב במאמר  דעה בעיתון "גלובס" בשנה שעברה: אחרי שכינה את עובדי הנמלים "הבריונים השכונתיים" וקוסה נוסטרה מתאר הכותב, היועץ הפיננסי יוסי פרנק, נתב "שיושב בבית, משחק שש בש ומרוויח 60 ואפילו 70 אלף שקל בחודש". למה משחק שש-בש ולא נגיד קורא ספר? כי בתרבות הבריונית והעבריינית שממנה מגיע עובד הנמל משחקים שש-בש ולא קוראים ספרים. ההתבטאויות האלה עולות ללא תגובה בשדה המעמדי, בעוד שקרב הזהויות משמש לא פעם כמעין תרגיל הסחה ובזמן שההתקפה נמצאת בכלל בגזרה אחרת.

אין תמונה
המתקפות המוסוות על הזהות המזרחית כואבות הרבה יותר
אם ערסים ופרחות הם מושגים שמהווים מתקפה גלויה על הזהות המזרחית, הרי שקריאה ל"התייעלות", כלומר פיטורים, פגיעה במעמד השכירים בכלל ובעלי הכנסות נמוכות בפרט, קריאה לצמצום המגזר הציבורי, ומניעת דיון בהעלאת מיסים על הון, ירושות ולבעלי שכר גבוה, היא מתקפה מוסוות שקורבנותיה הם ברובם בסופו של דבר מזרחים. דוגמה אקטואלית לאופן המוסווה שבה מנוהל הדיון המעמדי קיבלנו רק בשבוע החולף, עם פרסום כוונת הממשלה, בראשותם של ארבעה גברים אשכנזים, להקים מערך של בתי ספר מקצועיים, כשברור שמי שיופנה לבתי הספר האלה הם ילדי הציבור המזרחי. הגזענות הגלומה בהחלטה יצאה לאור לבסוף בזכות שלושה חברי ממשלה מזרחים.  

יש לזכור שהמאבק במזרחי החל בתור מאבק על החומר, על דיור, תעסוקה וקרקעות. האם המאבק הזה כבר נחל מספיק הישגים כדי שיפנה את הבמה לחלוטין למאבק על זהות? נראה שכחלילי מודע לסכנה ששיח הזהויות יאומץ על ידי הממסד על חשבון דיון מאיים יותר - גם משום שהוא פחות אקסלוסיבי ומכיל אוכלוסיות בעלות זהויות מגוונות שחולקות עם מזרחים את אותו מעמד כלכלי - שבו תתבע חלוקה מחדש של המשאבים, וויתור על זכויות יתר שהן לא רק הון סימבולי. בראיון למוסף "הארץ" הסביר שהתואר "אליטות חדשות" נבחר כהתרסה, עמדה אירונית שלא מורגשת לטעמי בסדרה, והזכיר ציטוט מתוך הפרק השלישי, שמיוחס לפרופ' אמנון רז קרקוצקין, שטען שכל פרשת דרעי מתחילתה ועד סופה "היא חקירה מאיפה לפרענק יש דירה". הסדרה החדשה של כחלילי, החשובה בפני עצמה, אמורה להיות רק חימום לקראת דיון שבו תידון ברצינות הטענה של רז קרקוצקין, רק הפעם בהתייחס לפרשת אלון חסן.