"'מה אתם הייתם עושים' היא תכנית שתמיד, תמיד רלוונטית", הוא מסביר, "היא רלוונטית משום שמדובר בנושאים שלקוחים אחד אחד מהחיים שלנו. לא ישבנו ורחקנו רעיונות ממוחנו הקודח – כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לפתוח עיתון, לראות מה קורה אצלנו ולעבד את זה לסיטואציה מצולמת. למשל, הסיטואציה הראשונה בפרק הפותח – שנבחר ממש במקרה – מציגה חבורת נערים שמתכנסת בבית קפה, ומדברת בקול מאוד רם על כך שהחברה של אחד מהם אמורה להגיע, ההורים שלו בחו"ל, הוא קנה וודקות והם מתכננים להשקות ולנצל אותה יחד. ואז מגיעה הבחורה, לא מבינה מה עושים החברים בדייט שהיה אמור להיות זוגי, מופתעת, והחבר שלה רק אומר – עזבי, תזרמי. לא יכולנו לדעת שממש ביום חמישי יתפוצץ סיפור של אונס קבוצתי של ילדה בת 15 בצפון, שהמשטרה כבר עצרה את מי שהסיע אותה לחורשה. הרי בלי שום ספק, כשתוכננה המלכודת הזו לנערה, מישהו דיבר – בבית קפה או בתחנת דלק, בחצר של בית או ברחוב. זה ממש מהיומיום המקומי שלנו. השאלה שמעניינת אותי היא לא מה את תכתבי בטוקבק אחרי שיתפסו את האנסים, אלא מה היית עושה באותו רגע נקוב"
ומה עשו?
"לא נגלה את הכל, אבל היו לא מעט נשים שברגע שהנערה קמה לשירותים הלכו אחריה ואמרו לה, תיזהרי, אל תלכי איתם".
לטלוויזיה יש אחריות חברתית
הפורמט ל"מה אתם הייתם עושים" נוצר לפני שמונה שנים בארה"ב, כפינה בחדשות של רשת איי.בי.סי שבחנה את תגובת הרחוב לאירועים יומיומיים שדורשים התערבות ותגובה. הפינה צברה פופולריות והפכה לתכנית בפני עצמה, שהגיעה אלינו והתלבשה בול על הכט. "אני לא רוצה להגיד שיש לי תחושת שליחות, כי זו באמת מילה גדולה מדי", הוא מסביר "אבל לתחושתי, לטלוויזיה יש אחריות חברתית. התכנית הזאת באה ואומרת לציבור בריש גלי: אנחנו לא יכולים להתעלם, יש לנו חובות בסיסיות כאזרחים בחברה, כמו שאנחנו עוצרים ברמזור אדום. מבחינתי, 'לא להתעלם' זה הדיבר ה-11, ובלי זה אין חברה"
אבל מה עם הרשויות? יש משהו שמסיר מהן את הפוקוס ואת האחריות בהתמקדות בהתנהגות שלנו, אולי זאת בכלל עבודה שלהן שהן לא עושות כמו שצריך.
"יש בוודאי חובות למדינה, אבל גם אם המדינה היא דנמרק פלוס, אין שום מצב בעולם שהיא, על מסגרותיה היעילות ביותר, יכולה לפתור את הדברים האלה. מדינה לא יכולה להיות ליד שולחן שבו חבורת פרחחים זוממת לפגוע בנערה. זה בדיוק העניין. החברה לא בנויה רק מהחוקים, אלא מפרטיה בני האדם, שנמצאים בכל מקום. בשום אופן לא אמרנו – קח את החוק לידיים, תהיה השריף! יש אלף אפשרויות לפעול, והיו מספיק מקרים של מי שהתערבו בקטטה ושילמו בחייהם. בוודאי שצריך כאן שיקול דעת. אני יכול להגיד לך שהמרפק שלי כבר כחול מהצביטות של אשתי, שאומרת לי בכל פעם – עזוב! שב! אל תתערב עכשיו!".
בעונה השלישית, הכט חושף כי הולכת ומסמתנת מגמה חזקה לפיה הישראלי סומך יותר על עצמו מאשר על הרשויות, הוא לא יקרא למשטרה, אלא יעדיף לעשות את הצעד האישי שלו. "זה הולך ומתחדד", מדגיש הכט, "התכנית הזו היא הרי עוד פריזמה להתבונן דרכה עלינו. אני התבוננתי הרבה על הישראלים בקריירה שלי וזה מרתק. ממה שאני ראיתי, התכנית משנה חד משמעית את ההתנהלות של אנשים ברחוב. הרי בישראל אנשים שהם בסדר מרגישים לא אחת שהם פראיירים, ו"יצאת צדיק" או "מה אתם הייתם עושים" מחזקת אותם בתחושה שהם לא, שהם האנשים הטובים. ואני אופטימי, כי אני רואה שסך הכל אנחנו חברה טובה".
הכי חשוב: לראות את הזולת
הכט גם לא מחפש בהכרח מבצעי חילוץ נועזים. "מבחינתי, זה לא העניין של לקום כמו העניין של להבחין. אם אני רואה שמישהו מבחין, נבוך מהסיטואציה ולא יודע איך להגיב, אני מחבק אותו, כי זה מה שחשוב, היכולת להבחין בין טוב לרע, היכולת לראות את הזולת".
באיזו סיטואציה ראית משהו כזה העונה?
"בפרק הראשון יש לנו עיוור בשם חיים ולו כלב נחייה. אנחנו יצרנו סיטואציה שכבר קרתה לו הרבה פעמים בחייו- הוא נכנס לבית קפה לאכול, ואומרים לו שמע, לא מכניסים כלבים. אבל זה לא חיית מחמד, זה העיניים שלו. הוא נהג להתקפל ולעזוב במצבים כאלה, אבל במקרה שלנו עוד אמרנו לו להתווכח, כדי לייצר את הסיטואציה, את שימת הלב. אני לא מצפה שאנשים יתחילו לצעוק על בעל הבית, לי מספיק שיש בנאדם שאוכל שם קרואסון ונתקע לו בגרון. הוא כל כך נבוך מהסיטואציה הזאת, כל כך כועס, שהוא פשוט קם והולך. גם זה נוגע. הרי הבנאדם הזה הגיב, יש סיכוי לא רע שהוא לא יחזור לשם.
למרות המנהג לקפוץ פתאום לתוך הפריים, הכט נשבע שהוא מנסה להיזהר ככל הניתן מהז'אנר של תכנית המתיחות, "אנחנו באים ברגישות, כמעט מתנצלים, על זה שהבכנו את האנשים, באמת" הוא מסביר, "זה הרי לא העניין, לא לצחוק ולא להפתיע, הפורמט הוא כלי שמשרת מטרה, זאת סריקה של הקרביים החברתיים. כל אחד מאיתנו ייקלע בחייו לרגע שבו הוא יצטרך את העזרה הקטנה, את המחווה של האחר – ואם אתה רצה שיהיה מישהו שישים לב, אל תפנה גב לזולתך".
