אירי ריקין מגדיר את עצמו כפריק של פרטיות, אבל הסקרנות הטבעית שלו הובילה אותו לעמוד בראש "משפחה מאושרת בשישה שיעורים" (רביעי, 7.5, 22:00 ב"קשת", ערוץ 2), תכנית שדווקא חושפת לרווחה את חייהן של משפחות בישראל. בראיון ל-mako הוא מנסה לשבור את ההנחות הבסיסיות שלנו ("אסור שיהיו לנו ציפיות מהילדים") וגם מבהיר: "לא צריך כסף וכבוד כדי להיות מאושר"
הפנטזיה השגויה שלכם. אילוסטרציה | צילום:
H-Gall, Istock
"צירופי מקרים", טוען אירי ריקין, "הם דרכו של האל להישאר אנונימי". אם אתם לא מתחברים למנטרה הזאת במבט ראשון, אולי הסיפור שהביא אותו ל"משפחה מאושרת בשישה שיעורים", יעשה זאת. "שרון קרני (מפיקת התכנית) התקשרה אליי באמצע נסיעה בכביש תל-אביב-ירושלים. ברגע בחיי שלא אפרט אודותיו, אבל כן אציין שהיה מאוד דרמטי", הוא מספר. "היא שאלה אותי האם אהיה מעוניין להנחות תכנית על משפחות מאושרות, דווקא בעיתוי ההזוי במיוחד הזה מבחינתי. עצרתי את הרכב בצד לשתי דקות של הלם. התעשתי, אמרתי 'כן' ויצאנו לדרך".
כך יצא ריקין, יוצר דוקומנטרי, מבקר ספרות ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, למסע שבו פגש משפחות, זוגות והורים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל. ביחד עם הפרופסור יורם יובל, מנסים השניים לסחוט מהבליל האנושי הזה את המתכון לאושר, גם אם מדובר באושר יחסי. ריקין מעיד על עצמו כמי שנמשך על פי רוב לתכנים מעוררי מחלוקת. דוגמא לכך ניתן למצוא בסדרה התיעודית "רוצחים", שיצר עם הבמאית עמליה מרגולין (וזמינה לצפייה ביוטיוב). "אני מחפש אנשים שמאתגרים את הנורמות וההתניות הכי בסיסיות שלי", הוא אומר. "זה קורה גם ב'משפחה מאושרת'. כולנו, למשל, לוקחים כמובן מאליו את המונח "אינסטינקט אימהי". אבל מי אמר שכל האימהות אוהבות את ילדיהן? איך תסבירי את כל מקרי הרצח של ילדים על ידי אימהותיהן? התפיסה הזאת שלנו לגבי טוב ורע בנויה על אינטואיציות לא מבוססות. כמו ששייקספיר אמר, אין טוב ורע בעולם אלא בליבו של אדם".
וההבנה הזאת אמורה להוביל למה בעצם? "רק למחשבה. גם זה לא מעט, וזה לפחות מה שזה מעורר אצלי. בפרק השני של "משפחה מאושרת" רואים אבא שלוקח את הילדים שלו למדבר להקים חווה. הפרק הזה קומם המון אנשים, אבל אותי אישית האיש הזה הביא לחשוב: ממתי זה נהיה מובן מאליו שהורים מוותרים על חלומותיהם בשביל הילדים? האבא הזה גם מהווה תזכורת לכך שכל תופעת הילדות היא המצאה של מאתיים השנים האחרונות. הרי פעם אף אחד לא חשב שילדים לא צריכים לעבוד או שצריך לגונן עליהם. רק מאז המהפכה התעשייתית הילדים הפכו למעמד שאין לו חובות ורק זכויות, ולמרות זאת אנחנו מקבלים את זה כאמת מוחלטת. הרצון לרדת לשורשי ה'אמיתות' הללו מניע אותי בכל מה שאני עושה. ככל שאני מנסה יותר להבין, אני מבין שאף אחד לא מבין. אנחנו חיים בנשף מסכות עם נימוסים, נורמות, עכבות וחרדות, שאפשר להיפטר מהם בקלות. אנחנו פשוט לא רוצים".
איך נראה בנאדם נורמלי?
למרות האסוציאציות שמייצר שמה, ריקין טוען ש"משפחה מאושרת בשישה שיעורים" כלל לא מתיימרת להביא אליכם את האושר בקצת יותר משש שעות מסך. למעשה, מטרתה האמיתית היא להוכיח שמשפחה מאושרת לא קיימת באמת. "שתי המילים שאני הכי אוהב בעולם הן 'הכל בסדר'", אומר ריקין, "ונראה לי שהסדרה הזאת יכולה וצריכה להרגיע את הצופים והצופות שלה. להבהיר שהשטאנץ הזה של אמא, אבא, שלושה ילדים וכלב בדירה בחולון זה לא כלל של אושר. משפחה בפני עצמה זאת המצאה ביזארית לחלוטין. הרי משפחות הן משוואות עם אינסוף נעלמים. עובדה שילדים שמחים וחיוניים יוצאים הרבה פעמים ממשפחות עם סיפורים קשים מאוד, והילדים השרוטים והדפוקים ביותר נוטים להגיע ממקומות 'נורמליים'".
שתי המילים שאני הכי אוהב בעולם הן: "הכל בסדר"
בגלל זה הסדרה מביאה כאלו מקרי קיצון, כמו זוגיות הפוליאמורה למשל? "תראי, הקיצוניות קשורה גם למדיום. מחפשים כאן סיפורים יוצאי דופן. באופן טבעי אנחנו מתעניינים יותר בדמויות קצה. יש לי חבר, איש תקשורת, שנשוי באושר עילאי. יש לו ארבעה ילדים והמשפחה נראית כמו פוסטר של הרמוניה. הוא כל הזמן שואל אותי למה אני לא בא לצלם אותו לסדרה. אני עונה לו: 'כי על מה לעזאזל נדבר? הרי הכל טוב איתכם!'. "מנגד, כשאת אומרת שהבאנו מקרים קיצוניים, את גם מניחה שיש איזה אמצע ברור. מה שנקרא נורמליות. אבל מי נורמלי? איפה נמצא בנאדם נורמלי? על מה הוא חושב? איך הוא מתלבש? איזה אוטו יש לו? זוגיות הפוליאמורה אולי מזעזעת אותך ברגע הראשון, אבל זה גורם לך לחשוב על המונוגמיה כבחירת מחדל ואמת מוחלטת. המטרה היא להעמיד מול כולנו מראה, ולעורר בנו את היכולת לרדת לרגע מהטייס האוטומטי שמנהל לנו את החיים".
להציב מראה זה חשוב, אבל כשאתה רואה זוג כמו זה שהוצג ראשון בסדרה, זה סתם מרגיז. מה מעורר מחשבה באישה ששוטפת לבעלה את הרגליים? "כשאני רואה אותם, אני מנסה לייצג את הצופות בבית ולשאול את מה שיעניין אותן לדעת. אני מודע לאווירת ה'וואט דה פאק' שיש כאן. האמת היא שאותי אישית קשה מאוד להרגיז. איבדתי את היכולת להיות שיפוטי וביקורתי. אני בעיקר משתומם ומנסה להבין. למען האמת, אני הכי פחות שיפוטי כשאני רואה אנשים שעושים טוב אחד לשני ולא מזיקים לזולת. אגיד לך אפילו יותר: אם אני מאחל משהו לבנות שלי זה פשוט שתהיה להן שלווה ומנוחה. לא משנה איך הן יגיעו לזה. זה יכול להיות גם לשטוף לבן הזוג שלהן את הרגליים. כי מה זה אושר? אושר מבוסס על היכולת ליפול היטב למקום שלך. רוב ההורים בעולם המערבי אולי אומרים שהם רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים, אבל בפועל יעדיפו שיהיו מנכ"לי הייטק אומללים מאשר סנדלרים מאושרים. הורים חילונים יעדיפו ילד חילוני אומלל מאשר חרדי אדוק ומאושר. לכן, גם אם הילדים שלי יחליטו לעשות מקרמה על הר בבוליביה, מה שמשנה לי הוא שיהיו מאושרים. זה ושיאהבו אותי, אם אפשר".
אז אין לך שום ציפיות מהילדים שלך? זה המתכון לאושר? "לגמרי. ברור לי שאתה חייב לשחרר את הציפיות מהילדים שלך באופן מוחלט. זו ודאות מוחלטת בעיניי. אני לא מבין מאיפה יש לאדם בוגר את החוצפה והאומץ לצפות מילד שיגשים חלום או אידיאה שהוא מאמין בו. בעצם זה שאתה מצפה מהילד שלך לעשות משהו, אתה הופך אותו לאמצעי ולא לתכלית. זה נורא להתייחס לילד שלך כאמצעי".
"אנשים מחפשים את האושר במקומות הלא נכונים"
אנשים עניים מאושרים יותר
מתי התחלנו לשאול את עצמנו אם אנחנו מאושרים? התופעה הזאת צעירה הרבה יותר ממה שנדמה. "ככל שהמין האנושי התפתח", מסביר ריקין, "נוצר הזמן הפנוי. פתאום אנחנו יושבים, שבעים ותחת קורת גג, לא מאוימים קיומית. כאן מתחילות השאלות. למרות שפיזית הרבה יותר קל לנו לחיות היום, יותר אנשים בעולם צריכים לקחת כדורים פסיכיאטריים כדי לשרוד את חיי היומיום. שלא לדבר על להיות מאושרים. דיכאון הוא הרי גורם המוות השלישי בעולם אחרי סרטן ומחלות לב. זה פרדוקס שנובע מחיפוש האושר במקומות הלא נכונים. אחת הסיבות שאני יכול להגדיר את עצמי כאדם שמח היא שאני קצת סובל מאוטיזם חברתי ומפרובינציאליות טכנולוגית. שני הדברים האלה די שומרים עליי מהעולם החיצון, אז אני פחות סובל מהשוואתיות".
אז השוואתיות היא האויב מספר אחת של האושר? "חד משמעית. אנחנו תמיד בטוחים שהמסיבה הטובה היא במקום אחר. אנחנו כל הזמן רוצים עוד. כמו שגם אני רוצה שעוד אנשים יראו את הסדרה. התחרות הזאת היא אינסופית, ולכן מסוכנת. הרי במהות, אין הבדל בין רצונותיהם של האיש הכי עשיר והאיש הכי עני – שניהם רוצים עוד כסף. יותר מזה, לאדם עני יותר קל להיות מאושר, כי צריך לתת לו פחות מלאדם העשיר כדי שירגיש שקיבל מתנה משמעותית".
ואיך נראה אדם מאושר? "פה אני חייב לחזור לקלישאה של חז"ל: זה רק אדם ששמח בחלקו, אין הגדרה טובה מזה. זה צריך להגיע מבפנים. הרבה פעמים נדמה לי שאושר כזה הוא תכונה מולדת, ולכן יש אנשים שיהיה להם טוב בכל מצב".
תכונה מולדת? אושר הוא לא עניין של חינוך? " לפעמים יש לי תחושה - והיא באמת לא מבוססת על כלום, אבל זו תחושת הבטן שלי - לפיה האנשים המאושרים שהכרתי באמת פשוט נולדו כאלה. האנשים האומללים שהכרתי תמיד יירצו עוד וירגישו תסכול. עם זאת, אני כן חושב שיש כלים שיכולים לעזור לשפר. למרות מה שמנסים לספר לנו, אין באמת חובות. אנחנו לא מגיעים לעולם עם רשימת משימות. החיים זה כמו רשימת נוכחות בצבא - רק צריך להתייצב. קשה לנו להפנים את זה, אבל זו האמת. מי אמר שצריך לצבור כבוד וכסף? למי בעצם אכפת בכלל? את לא מבינה כמה פעמים בחיי שמעתי את המשפט: "אתה לא דוגמא". נכון, אבל בעניין הזה אולי קצת חבל, לא?"
"אנחנו לא באמת מעניינים את העולם כמו שאנחנו חושבים"
בתור אחד שמאוד מקפיד על פרטיותו ופרטיות משפחתו, לא היה לך קצת מוזר להיות זה שמתווך את חשיפתן של משפחות אחרות? "כאן אני מודה באשמה", הוא מחייך. "כל מה שתגידי נגדי נכון. כן, הייתי חלק מתכנית שהביאה לחשיפה אישית של אנשים, שזה בדיוק הדבר שממנו אני מבקש להימנע. אני מוכרח לציין שאני נדהם כל פעם מחדש מהיכולת של אנשים בעידן שלנו, לחשוף את חייהם ורגשותיהם. כולם מסביבי רוצים לקבל לייק, לא רק בפייסבוק. אני לא שופט את הנכונות שלהם לחשיפה, אבל אני אישית מתבייש אפילו לספר מה אכלתי בבוקר. דווקא בסדרה הזאת, בשני מקומות שונים, מצאתי את עצמי קצת נחשף. קצת שהוא המון עבורי. אני לא יודע לומר למה עשיתי את זה. אני מניח שזה היה שילוב של קפיצה החוצה מאזור הנוחות, עם זה שהבמאי, אייל, שאל אותי כל הזמן מה אני מנסה להסתיר. בכל אופן, באותו רגע זה מאוד הלחיץ אותי, אבל רגע אחר כך חשבתי לעצמי: 'אוקיי, עשיתי את זה ולא קרה כלום'. קלטתי שזה לא משנה. שלמרות המגלומניה הטיפוסית הזו, שיש לכולנו, אנחנו כנראה לא עד כדי כך מעניינים את העולם. זו חתיכת הקלה".
