"אושר שלי... אני מתנצלת שמיום שנולדת ראית סורגים ולא שמש ונוף של גליל, כמו שיש לנו בבית האמיתי שלך". במלים האלה פותחת האסירה מריה את ברכת יום ההולדת הראשונה בחיי בנה התינוק, אותו ילדה והיא מגדלת בכלא. בסרטן החדש, "סגורות", שישודר היום ב-22:00 בערוץ 8 של הוט, מביאות הבימאית ליאת מר והמפיקה ענת קנדל ("פנס בודד הפקות") הצצה נדירה לנווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל, ולחייהן של שלוש נשים צעירות האסורות בו.
ניסיון לרצח, דקירה בסכין משוננת או פיתוי למטרת תקיפה ושוד - לסיבות שבגללן נכנסו שלוש הנשים לכלא אין כל משמעות מרגע ששער הברזל נסגר מאחוריהן. מריה, שון ונרימאן, נאבקות כמו יתר 200 האסירות האחרות כדי להעביר רק עוד יום בכלא.
הסרט עוקב אחרי שלושתן במשך שנתיים (2011-2013), בניסיון להבין אילו כוחות נפש נדרשים מהן כדי לשרוד. מריה - יפהפייה המגדלת את בנה התינוק בכלא, מבקשת להקנות לו סביבה נורמלית ככל האפשר ולגבש לעצמה זהות חדשה כ"אמא", במקביל להיותה "אסירה"; שון – אנרגטית, חסרת מנוחה ובעלת זהות מינית מעורפלת, משמשת כמעין "אמא" לשאר האסירות ואמונה על חלוקת האוכל; ונרימאן - ערבייה שאין לה דבר מלבד כוח הפיתוי שבגללו נאסרה, ממשיכה להשתמש באותו כוח גם מתוך כתלי הכלא.
שלוש הנשים, יחד עם שאר האסירות, מתמודדות עם המסגרת הנוקשה וחסרת הפשרות של בית הכלא, עם המעשים הקשים שביצעו בעבר ועם הדחיות החוזרות והנשנות בבקשותיהן להקלה בעונש. בתוך כל אלה, הן מצליחות לגלות אנושיות, רגישות ונשיות מפליאה. נשים חזקות בתוך הכלא.
"נווה תרצה הפתיע אותי באמפתיות שלו", מספרת הבימאית ליאת מר. "המידע שיש לנו על החיים בבתי הכלא מגיע מסדרות טלוויזיה ומסרטים, אבל המציאות שונה ורחוקה מאד משם. האסירות עצמן מחולקות חברתית בעיקר לפי קבוצות אתניות - ערביות, רוסיות, הרבה נשים היספניות שאסורות על הברחת סמים. יש דיסטנס בין האסירות לסוהרות, החוקים מאד ברורים ועצם שלילת החירות היא דבר נורא, אבל כן שומרים על האנושיות ועל הנשיות שלהן".
איך הרגיש לבלות זמן רב כל כך בצילומים בתוך הכלא?
"ברור שאי אפשר להשוות ביני לבינן, אבל זו חוויה טוטאלית שמשתלטת עלייך. כל פעם שהייתי יוצאת החוצה הייתי אומרת ואוו, אוויר".
הדינמיקה בתוך הכלא, בין האסירות לבין עצמן ובינן לבין הסוהרות, היא דינמיקה מרתקת. באחת הסצנות המרגשות, כאשר מודיעים לשון בהפתעה כי היא משוחררת, שמחות שאר האסירות שמחה אמיתית עבורה, אבל לא שוכחות לבקש את המצית ואת פאקט הסיגריות שלה. "מי יחלק לנו אוכל עכשיו?", הן שואלות בצחוק כאשר עושה שון את דרכה החוצה מבית הסוהר. "לא יודעת", היא עונה. "אותי לא תראו כאן יותר!". כשהיא יוצאת, מלווה אותה מבטה הנוגה של חברתה נרימאן.
הסוהרות, שתפקידן לשמור על המשמעת ועל קיום המסגרת הנוקשה, מגלות כלפי הבנות קשיחות גדולה, לצד הבנה ורגישות לצרכיהן ובעיותיהן. גלן, מפקדת האגף, מספרת שאינה יודעת מהן העבירות שבגללן נכנסו הנשים למאסר. "זה חלק מתפיסת העולם שלי", היא אומרת. "אני אמורה לעזור לנשים האלה לתפקד וכמה שזה יישמע נורא, להוציא את המרב מתקופת המאסר. אם זה בלימודים, אם זה בעבודה ואם זה בדברים אחרים. אם הייתי מתחילה לבדוק למה כל אחת יושבת כאן, הייתי מאבדת את עצמי, ואותן".
הסיפור הקשה והמרגש ביותר בסרט הוא סיפורה של מריה, אסירה "חצופה" שחופשותיה נשללות ממנה, אולם הרוך והאהבה בהם היא מגדלת את בנה התינוק מעוררים הערצה. "זה לא הגיוני לגדל ילד בתנאים כאלה", היא אומרת, אבל אינה מוכנה למסור אותו למשפחתו של האב, שנאלץ להסתפק בביקורים אחת לשבועיים.
גם בימאית הסרט מסכימה עם גישתה של מריה. "כאמא לשלושה ילדים אני חושבת שתמיד טוב שהילד יהיה קרוב לאמא, גם בנסיבות הללו", אומרת מר. "ילד בן שנה צריך שתהיה לו אמא כל הזמן, 24 שעות ביממה. המסגרת שמסביב פחות חשובה. במקרה של מריה היה גם לחץ גדול, משום שאחרי גיל שנתיים אסור להחזיק תינוק בכלא, ולא היה ברור אם ינכו לה שליש מהעונש והיא תוכל להשתחרר יחד איתו. בסופו של דבר זה כן קרה והיא יצאה יחד עם הילד. הרגע הכי מרגש מבחינתי היה כשהיא התקשרה אליי מבחוץ, מטלפון רגיל".
נקשרת לנשים בכלא, לצוות בית הסוהר?
"בהחלט, אי אפשר להישאר אדישה אליהן וכמובן שלא להיפרד מהן אחרי סיום הצילומים. אני עדיין בקשר עם שלושתן, כולן משוחררות היום, וגם עם צוות בית הכלא. למרות שחלק מהענישה שם היא מעין שלילת האינדיבידואל והחירות, אפשר למצוא בתוך הכלא את עצמך ואת ה'אני' שלך. אני חושבת שהגיבורות בסרט מצליחות בכך, כל אחת בדרכה".