פעמיים קובה בבקשה

"לא ידענו לשחק את המשחק. בכלל לא הגענו בראש הזה, ואנחנו מתבאסות על זה", מבהירה שני, "בואי רק נגיד שאם הייתי יודעת מה חשוב, אם הייתי אסטרטגית, הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק. אבל לא ידעתי. מה שהיה לי חשוב זה לצאת נחמדה ובסדר, וזו בחירה לא נכונה".

כל יום ב-12 "הולכים לרופא שיניים"

הן בנות 36, הסנדוויצ'יות בין אח שמבוגר מהן בשנה ואח שקטן מהן "בהרבה", והיום אולי קל להבחין ביניהן, אבל כשהיו קטנות הן מספרות שהיו זהות לחלוטין. "כשאני מסתכלת בתמונות ילדות לא מבדילה ביני לבינה", מודה שני, "והיינו עובדות על המורים, מחליפות וכל הילדים היו צוחקים, בלי שאף מורה הבין למה".

מירב: "בתיכון זה כבר השתנה. ביסודי היינו ממש אותו הדבר, אבל בגיל ההתבגרות התחלנו להתבלש באופן שונה לחלוטין, לשמוע מוזיקה אחרת, להסתובב בקבוצות שונות. בסוף היינו רואות אחת את השניה בדרך לבית הספר ובחזרה ובאמצע בשום אופן לא. רצינו להיות נפרדות לגמרי, כל אחת בזכות עצמה".

ממש בפתח התקופה הזו עברה מסעדת "דוד חביב ובניו" מבעלות הסב לידי אביהן, שלקח פיקוד על המסעדה, והן התחילו את עבודתן במטבח בגיל הרך של 12. "זה התחיל מבואי שעה, לחתוך סלט או לקלף תפוחי אדמה..." מספרת שני, "ותישארי עד לפנות בוקר!" משלימה מירב. "והיה לנו כיף, זה לא שהיינו סובלות. היינו עם ההורים, ומביאות חברות וחברים שבסוף גם התחילו למלצר שם או לעבוד במטבח, כל העולם שלנו סבב סביב המסעדה, גם המשפחתי וגם החברתי. וזה נהיה טבעי.

"בתיכון אבא שלי כבר היה מתקשר לסגן המנהל, מסביר שיש רופא שיניים ב-12 ואנחנו צריכות לצאת, ואנחנו היינו הולכות למסעדה. רופא שיניים היה קוד לזה שיש לחץ. בפעם הראשונה הוא קנה את זה, בפעם השנייה כבר לא, ופעם השלישית הוא כבר היה מקפיץ אותנו לשם. עד היום הוא בא אלינו למסעדה בימי שישי".

"מאחלת לכל אמא חודש לבד, בלי המשפחה"

השתיים הגיעו לתכנית ממקומות שונים מאוד. לא רק נפשית; למעשה, כבר חצי עשור שהן בכלל לא עבדו יחד. מירב עברה לרמלה, והמרחק מהבית הפך את העבודה במסעדה לבלתי הגיונית עבורה, היא החלה לעבוד כעוזרת אחות בביה"ח "אסף הרופא", ואילו שני נשארה בעבודה במסעדה. ההפקה יצרה קשר עם שני שבוע אחרי שחזרה למסעדה מחופשת לידה. ברגע שגילו אודות אחותה התאומה, ברור היה שיש פה עניין. "כשאמרו לי על העניין של חודש בלונדון, התחלתי לרצות את זה מאוד מאוד. הייתי מתה לזה. מירב, מצידה, לא הייתה בעניין, הייתי צריכה להכריח אותה".

מירב: "אמרתי, אם דודו לא בא אני לא עולה. אין מצב שאני יכולה להחזיק זמן כזה בלעדיו".

שני: "היא גם באה עם חוסר ביטחון, אחרי חמש שנים מחוץ לתחום. ואני לעומתה באתי סופר תחרותית, ולכן גם לקחתי את המושכות, וזה מה שיצר את ההיפוך בינינו".

הן מספרות כי לפני תקופת האודישנים גם החלו להתרחק זו מזו,  ולא היו קרובות כבעבר. הריחוק הפיזי עשה את שלו והן דיברו פחות ופחות, וזיהו את ההזדמנות להתקרב מחדש, להיות שוב צמודות כפי שהיו בילדותן. מבחינת שני היה ערך מוסף – היא חשה שמדובר בהזדמנות לניתוק שהיא "מאחלת לכל אימא ואישה, באמת. חודש לבד בלונדון בלי המשפחה, מדובר כאן בחוויה שלא בעל ולא אבא יכולים לתת לך. אני עשיתי ניתוק טוטאלי. לא לקחתי טלפון, דיברתי אולי פעם פעמיים בשבוע".

מירב: "אני בדיוק הפוך", היא צוחקת, "כל שניה בטלפון ומה קורה. כל מילה שנייה שיצאה לי מהפה זה דודו, אני מודה".

שני: "אחרי שמונה שנות נישואים", היא מסבירה את המוטיבציה, "את אשתו של ואמא של, ופתאום את אומרת – ראבאק, יש פה גם אותי, את שני, תנו לי להבין מי זאת. זה תהליך שעברתי שם. זה השתלב גם עם התחרותיות הטבעית שלי שיצאה שם לפתע. מירב באה בשביל החוויה, ותכל'ס, אם לא דודו, היא לא הייתה הולכת".

"אני ארזתי לה את המזוודה ערב לפני", מאשר דודו, "אמרתי לה – תעשי את החישוב הכי פשוט. מי יבוא יום אחד, ייתן לך כרטיס טיסה, חודש לונדון, חוויה, עלינו?". במקום שבו רוב הבעלים היו מחזיקים את נשותיהם בתחנונים שלא ישאירו אותם לבד – ולשתי המשפחות יש בכל זאת כל אחת שלושה ילדים בעשור הראשון לחייהם – בני הזוג של שני ומירב דחפו שניהם לנסיעתן של השתיים.

"הייתי בטוחה שבעלי יגיד לי שאין מצב שאני זזה, כי הוא לא עושה כלום בבית בדר"כ, והוא אמר לי – קחי את זה ועופי על זה, זה הזמן שלך. ולא רק זה, בדיוק כמו שאני עשיתי גילוי עצמי שם, הוא עשה את זה פה. כשחזרתי התברר לי שהוא הכין טבלת ייאוש לחזרה שלי, שיום הנחיתה מסומן בלב ופרחים. ואת לא מבינה כמה זה לא דבר אופייני", היא צוחקת.

בניו, בנותיו, מה זה חשוב?

שתיהן מסתובבות עם בטן מלאה על נתן כהן, מ"הבית התימני", שהתמלאה להן דווקא פחות בצילומים בלונדון ויותר בצפייה בפרקים בבית. "היינו כולנו שם יחד, בבועה, והאווירה הייתה אחרת", מספרת שני, "אבל כשאת באה הביתה ורואה את זה על המסך את מתעצבנת מחדש, ויותר. את רואה גם דברים שלא ראית בסיטואציה ואומרת – לבנאדם אין גבולות. את חושבת לעצמך, איך לא הגבתי? כשאבא שלי בא למשל, הוא כל כך זילזל! אנחנו באות ממקום של כבוד, בואי נגדיר את זה קודם כל, כבוד לאבא ולאדם מבוגר, כמו שכיבדנו את בינו. ונתן מגיע ממקום מזלזל ומסתלבט, זה לא מנומס ולא יפה, ואני לא מבינה איך לא קפצתי עליו. לא אכפת לי שתצא ממני השכונה, ואני לא יודעת איך שתקתי על הזלזול שלו".

הרגשתן שהמצלמות משנות את ההתנהלות הרגילה שלכן? של אחרים?
"בטח!", קופצת מירב, "נתן לא היה מדבר בכלל כשהמצלמות היו כבויות. הוא התעורר עם המצלמה. הוא הבין וידע בדיוק את המשחק. הוא דמות, אמרתי מההתחלה. כל השאר, כולל אותנו, היו תמימים יותר". "היינו משנות כמה דברים", שתיהן מבהירות, ושני אומרת "הדברים הכי דרמטיים עוד לא שודרו, אז אני לא יכולה לגמרי לדבר עליהם, אבל אני מציעה לכולם לראות את הפרקים עם הידיעה הזאת, שאני מבחינתי הייתי עושה יותר אסטרטגיות".

למרות האסוציאציה המידית של עבודת ילדים, ירושלמי ובן-שושן מספרות על ילדות מפונקת ביותר. "לא שילמו לנו משהו ברור וקבוע כמו משכורת, אבל הייתי הולכת עם תיק בית-ספר מפוצץ בכסף", אומרת שני, "לא היה לי שום ערך לכסף אז". "שתינו היינו בזבזניות. היינו לוקחות אלף, אלפיים, בלי לחשוב פעמיים", מספרת מירב, "ודי מעיפות את זה. לא ידענו מה זה אוטובוסים".

שני: "עד היום זה ככה. הילד שלי בן שבע, אם אני בלי רכב אז הוא נוסע רק במונית".

אבל הוא אפילו לא עובד במסעדה!
"לא", היא צוחקת, "אבל אין דבר כזה, אם אפשר לפנק, מפנקים".

אז ההורים אולי פינקו אותן, אבל אב המשפחה, דוד חביב, הצטייר בתכנית באור לא לגמרי מחמיא כשנודע שהוא קצת משמיט את בנותיו משם המסעדה. כלומר, בעוד שמי שעומלות במטבח מאז ומתמיד היו שני ומירב, ואילו האח והאב ניהלו את המסעדה ברמה האדמיניסטרטיבית, המסעדה נקראה "דוד חביב ובניו". "העניין היה ההכרה במי שמכין את האוכל, בדרך כלל מי שמבשל במסעדה, השף, הוא זה שעומד בפרונט", הן מסבירות, "וכאן זה לא היה המקרה, וזה יצר דרמה. השם לא ממש התקשר לנו בהכרה, ודווקא כן היו לנו עניינים עם הכרה לאורך העבודה במסעדה, אבל איכשהו אף פעם לא התעסקנו עם השם. זה עדיין, עד עכשיו, באמת נראה לנו לא כל כך חשוב".  עם או בלי קשר, השלט עדיין עומד בעינו.

שני: "דווקא מקודם דיברת יפה, על נתן", אחותה מתגרה בה, "מה? אה כן", צוחקת מירב, "אבל אמרתי שתקצרי ממנו! בקיצור, זה באמת נדבק לי מאז לונדון. נהייתי יותר שתקנית, בעיקר ליד שני. אני הייתי הבלגניסטית הרעשנית ושני הייתה הרגועה, בעולם משלה. לונדון עשתה אותנו הפוך. גם ההפקה אמרו לנו בחזרה – מה נסגר, היינו בטוחים ששני העדינה כאן".

מירב: "למרות שאת תראי, בסוף יוצא גם האופי האמיתי שלה!"

ומה יהיה אחרי התכנית? ההכרה והאהבה שהן מקבלות ברחוב אולי נחמדות עבורן, אבל הפרסום האישי הוא משני לגמרי. שתיהן זוממות לפתוח עסקים עצמאיים, אלא שכרגיל בין תאומות, מירב רוצה עכשיו ושני דווקא מעוניינת לדחות קצת. הן בכלל לא בטוחות שיעשו זאת יחד. דודו, אגב, משוכנע שהן צריכות להשתלב שוב בעסקים. "נו, אז זה הזמן למשקיעים פוטנציאליים לנסות לפתות אותנו", הן צוחקות, "תנסו, אולי נסכים". 

>> בואו לפייסבוק שלנו

• רויאל שף