יקר להרים הפקות מקור בארץ. זה ברור וידוע. דווקא בגלל זה, כשכבר מצליחים להפיק, לצלם ולשדר פה סדרה ישראלית מכובדת שאנשים צופים בה ומדברים עליה, קשה קצת להבין למה פשוט לא ממשיכים לעשות את זה. הצלחתם, תפסתם אותנו, השגתם את תשומת לבנו - דווקא עכשיו להפסיק?
אורך החיים של סדרה ישראלית (אם לא מחשיבים טלנובלות ו"שמש") הוא כשלוש עונות בממוצע, אבל חלק מהסדרות ברשימה שלפניכם לא הגיעו אפילו לזה. על כל "כפולים", שממשיכות לעוד עונה, יש לפחות שתי סדרות אחרות שהיו ראויות להמשך לא פחות, אבל הלכו לאיבוד ביער. הנה כמה מהן, בצירוף הצעות לעדכון - חינם, בלי זכויות יוצרים, עלינו.
אהבה זה כואב
הרבה אנשים זוכרים את הסדרה הזו כקומדיה הרומנטית הטובה ביותר שנעשתה בארץ, והוכיחה לנשות ישראל שמוסכניקים הם לא בהכרח גברים שמנים ומיוזעים שמנסים לעשות עליהן קומבינה. דנה מודן ואסי כהן כבר עברו לדברים אחרים אמנם, אבל במקרה ושניהם ימצאו את עצמם פנויים למשך כמה חודשים, שווה לבדוק אם יש מצב לבדוק מה עלה בגורלם של התל אביבית והפריפרי, והאם הקיטוב בעם השפיע על הזוגיות המעורבת שלהם.
מודל 2016: דנה ואורן הם זוג גרוש שחולק ילדה, אבל הכל סבבה ומדי פעם הם אפילו נופלים למקום של חברים עם הטבות. מיקה ועמי, לעומת זאת, חולקים דירה וכלבה (אבל בוגדים מהצד). צריך בכל זאת לשמר את אלמנט הכאב שבאהבה.
פרנקו וספקטור
איך נתנו לסדרה המשפטית היחידה שהייתה פה לחמוק לנו מבין הידיים? עם כל הכבוד ל"שניים אוחזין", "פרנקו וספקטור" הייתה הצצה מקורית ונדירה לעולם המשפטי הישראליות, וקרקע פורייה לדרמות מסוג שהטלוויזיה פה פחדה לגעת בו עד אז. היא הייתה "הפרקליטים" שלנו, אבל אנחנו כנראה העדפנו את "אלי מקביל". "פרנקו וספקטור" הצליחה לגרום לאנשים בחליפות שאומרים "מרשי" ומדקלמים ארמית להישמע טבעי ואמין, להציג קייסים מרתקים (ג'יז, פירומניה זו הפרעה מפחידה) ומכמירי לב (האישה ששערה נשר ביום חתונתה היא ככל הנראה העלילה הכי עצובה וטראגית בעולם), ולפתח דמויות שיודעות להגיד דברים מעניינים יותר חוץ מאקספוזיציה (מרגלית וסגלסון לנצח).
מודל 2016: פרנקו וספקטור מגנים על שר בכיר שחשוד בעבירות שוחד (עלילה עונתית), מרגלית מייצגת חיילת שהוטרדה מינית וסגלסון נחלץ לעזרת ערבי ישראלי שמואשם בפעולות טרור. שרת משפטים טרייה אחת מגיחה להופעת אורח כדי להוכיח שהיא מחוברת לעם ולמערכת המשפטית.
סרוגים
היה זה לפני שלוש שנים כשיצאה הידיעה על כך ש"סרוגים" לא ממשיכה לעונה רביעית כי היוצרים "מרגישים מיצוי" ו"רוצים לפרוש בשיא" (קלטתם מה עשינו עם פה המרכאות והציניות? זה הרבה יותר מעודן מאשר פשוט להפסיק סדרה באמצע). עדיין יש תחושה שהסיפור מאחורי הקלעים מורכב יותר, אבל נעזוב את זה כרגע. הפשטות של "סרוגים" חסרה על המסך, העולם החצי מונפש הזה שבו אנשים אומרים בדיוק את מה שהם מרגישים ורוב הבעיות נפתרות בחצי חיוך (אלא אם כן אתה הומו חרדי) היה קסום כמו שהוא היה נאיבי. "סרוגים", כמו אמה הרוחנית "הפוך", הייתה אסקפיזם אפקטיבי ורגוע, כמו השקיעה שלפני כניסת השבת. כל אחד רוצה עוד קצת מזה.
מודל 2016: יפעת מחליטה לחזור לעבודה אבל לא יודעת מה לעשות עם הצאצא, אמיר מתחיל ללמד בישיבה, הודיה כותבת ספר ונתי ורעות עוברים לגור בחטא. פרק מיוחד שמתרחש ביום ירושלים מאחד את כולם בכותל.
פלורנטין/הפוך
האמת היא שלא הכרחי להפיק עוד עונות מלאות של שתי הסדרות הללו, שהעונות האחרונות שלהן קצת גמרו את הסוס. מקסימום פרק איחוד חד פעמי שמוכיח שכולם הרבה יותר מבוגרים אבל לא פחות אבודים.
מודל 2016: אותו קונספט לשניהם - אחד החברים מקפח את חייו וכל השאר מתכנסים שוב בלוויה שלו ומריצים זכרונות. ב"פלורנטין" נהרוג את מאור (היה אחד כזה) וב"הפוך", יששכר נופל ממפל בנפאל.
אחד העם 1
קודם כל, צריך לציין ש"אחד העם 1" דווקא חזרה למסך. קראו לה "אחד העם 101", וזה קרה לפני שש שנים. אבל אהבנו אותה כל כך - גם את המקור בבניין המוזנח, וגם את הסיקוול במגדלי היוקרה - שאנחנו רוצים עוד מזה.
מירי פסקל היא לא אילן פלד בתחפושת, להיפך. אילן פלד הוא מירי פסקל בתחפושת ולא רק היא, אלא גם דנית זמרת החתונות, השוודית מלהקת ארבע, המורה לימונה וכל שאר החלטורות שעשה ב״מה נסגר״ וביום הבחירות ברוממה. כל הבעה, כל מניירה, כל דבר שהוא עושה זה למעשה אותה דמות וזה בסדר גמור, כל עוד זה עובד (זה עובד). תקווה היא למעשה האלטר אגו התימני של יעל פוליאקוב, אז למה לא לעגן את זה כבר בחוזה ולבשל עוד עונה של "אחד העם 1"/"אחד העם 101"/"אחד העם 1001"? לא חייבים להשקיע בצילומי חוץ וכאלה, תנו להם פשוט גישה למחסן תלבושות והפעילו את המצלמות.
מודל 2016: מירי ותקווה משרתות עונש מאסר בנווה תרצה יחד עם שולה והסדרה מקבלת וייב של ״תימני זה השחור החדש״, יפית יוצאת מהארון ומגדלת את הבן שלה עם בת חן, ואילנית חוזרת מאודסה ומחליטה להיות שחקנית.
תיק סגור
הימים היו ימי תחילת שנות האלפיים, ערוץ 10 בקושי למד לזחול וכבר העלה סדרת משטרה אקספרימנטלית שלא היה ברור אם היא קומדיה, דרמה, פנטזיה או בדיחה פנימית. הבעיה היא שלא הייתה אז מספיק מסורת של סדרות משטרה ישראליות כדי שנעבור לשלב של משחקים עם הקונספט. גם היום אין, אבל אולי כבר ראינו מספיק תוצרת חו״לית כדי להעריך את הטייק אוף. חוץ מזה שארבע עונות של ״הבורר״ כבר לימדו את רשף לוי ושי כנות איך פונים לקהל רחב.
מודל 2016: בהתחשב בעובדה שהסדרה החזיקה מעמד שלושה פרקים בלבד בפריים טיים ואז הוגלתה לשעות בלתי צפיות, אפשר לפשוט להמשיך בדיוק מאיפה שעצרנו. הבלש מנחם מדמוני, שמופיע מדי פעם גם ב״הבורר״ כאותה הדמות, יכול אולי לקבל מחוז משל עצמו, וכך ההמשך של סדרת האם יכול אולי להכיל דמויות מהספין אוף בצורה מעגלית שכזו.
מרחק נגיעה
האמריקאים היו מתחרפנים מאתנו - הדרמה הנצפית ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית מתה אחרי שמונה פרקים בלבד. הרייטינג המטורף של ההפתעה הרומנטית הזו כנראה לא היתרגם לכדי משכורת משתלמת מספיק ליוצרים, וכמו הרומן של הנרי דוד וגאיה טראוב, גם "מרחק נגיעה" אף פעם באמת לא נגעה בתהילה שמחזיקה מעמד.
מודל 2016: רוחל׳ה וזוריק עדיין לא הגיעו לבסיס השלישי, כי בכל זאת איפוק וחרדים וכו׳, אבל המשפחות כבר למדו לשבת יחד בקידוש.
מסכים
היא אמנם התחילה כתשובה של yes לקונספט הבקבוקי והאקונומי של "בטיפול", אבל "מסכים" הצליחה להתעלות מעל כוונות היוצר שלה ולהפוך לישות טלוויזיונית מצוינת שלא עונה לשום דבר מלבד לעצמה. זו הייתה סדרה מסתורית לכל אורכה, החל מהקונספט, דרך הסיפורים והעלילות ועד מניירות המשחק ומוזיקת הרקע. בצורה די מוזרה ומקסימה, בין כל הטכניקה והטכנולוגיה שלה, היא הצליחה לייצר משולש שנע בין עניין, הזדהות ורגש. "מסכים" גם הייתה כתובה ועשויה מעולה ולא הרגישה מלאכותית או מעוברתת, שוב, למרות שהיא הייתה מאוד מכאנית. איך הם עשו את זה? למה לא עושים את זה שוב?
מודל 2016: כשכל העולם כבר חופר אחד לשני בסקייפ ופייס-טיים, קשה לראות איך וידאו צ'אט בין אנשים הוא קונספט שמחזיק סדרה. אלא אם כן הם בעיצומן של הרפתקאות.
בת ים ניו יורק
מצד אחד מדהים לחשוב שאחת הסדרות הטובות שנעשו פה, כנראה הטובה ביותר, קרמה עור וגידים לפני כעשרים שנה. מצד שני, קצת מבאס לחשוב שכבר עברו עשרים שנה והיא עדיין אוחזת בתואר הזה. ברור שקמו ונפלו פה סדרות מעולות, אחרת סתם שפכנו פה עשרות מילים לשווא, אבל לאף אחת מהן אין את הנשמה של "בת ים ניו יורק", את הדמעות בעיניים והרגש בלב, את השילוב המפעים הזה בין טלוויזיה מקורית לקונספט הכי לא מקורי שיש - משפחה. לא חסרו לה פרקים מטורפים בגאונותם כמו השקל, הפתק בכותל או משחק השחמט בין אלוהים לשטן, והריאליזם נטף מכל פריים והתחכך לא פעם בדוקומנטציה מרתקת, אבל הסוד שלה תמיד היה טמון בפריטה על עצב אנושי חשוף, כל עצב אנושי חשוף. היא הייתה about something, שזה משהו שהטלוויזיה קצת שוכחת לאחרונה שאמור להיות בה.
מודל 2016: "בת ים ניו יורק" הגולמית לא הייתה שורדת את הפריים טיים המהוקצע של היום, ולא כדאי לה לנסות. אולי כסדרת רשת על צעירים שמרוב אינטרנט לא מסוגלים להתחבר לאף אחד ויוצרים משפחה אלטרנטיבית.
בטיפול
קצת אירוני שהסדרה שנחשבת כתחילתו של תור הזהב הטלוויזיוני הישראלי לא שרדה יותר משתי עונות, אפילו קצת מביך. לפני כמה שנים היו שמועות על כך שחגי לוי התחיל לעבוד על עונה נוספת שתתמקד הפעם במטופל אחד שעובר סדרה של טיפולים, אבל לאור הצלחת "הרומן", לוי קצת עסוק וזה מן הסתם כבר לא יקרה. חבל. "בטיפול" הייתה ועודנה הסדרה הכי אינטלקטואלית וכבדה-בקטע-טוב שנעשתה כאן, בהחלט הכי עמוקה ומורכבת, והיה מקום לתת לה להגיע לגיל 3 לפני שגומלים אותה מהתסביך האדיפלי של המסך. אז היא הייתה תל אביבית מדי, סו וואט. "זגורי אימפריה" לא בועתית בכלל.
מודל 2016: עשר שנים לאחר מותו של ראובן דגן, בנו איתמר מחליט לפתוח קליניקה משל עצמו. בין המטופלים: צחי גראד כאיש עסקים שהפסיד את הונו בתרמית נדל"ן, עפר שכטר כשחקן שנאבק עם סמים ואלכוהול, ענת מגן שאבו כפוליטיקאית שמאלנית שאיבדה את דרכה ואיתי תורג'מן כזמר מזרחי שחושש לצאת מהארון. איתמר, אגב, כבר גובה 560 ש"ח למפגש.
