יש משהו אירוני בסדרה שמתיימרת לספר סיפור מקומי, משפחתי, קטן, ועוד לפני שעלתה עושה כל כך הרבה רעש. זה לא רק צי השחקנים המרשים שהצליח לגייס היוצר הטירון לטלוויזיה, מאור זגורי (משה איבגי, שרה פון שוורצה, עוז זהבי וכמובן נינט טייב, שחזרתה למסך הקטן דוברה עד לעייפה), אלא גם התואר המחייב של אחת הסדרות היקרות שהופקה אי פעם ב-HOT. כן, מה ששמעתם, סדרה יקרה שנעשתה בגבולותינו, מספרת את סיפורו של איש קבע שחוזר לבאר שבע. החריזה עלינו.
עוז זהבי מגלם את דמותו של אביאל זגורי (במלעיל או מלרע, תלוי באיזה שלב בחייו פגשתם אותו), סרן בתותחנים שנאלץ לחזור לשכונה הישנה ולמשפחתו מרובת הילדים, אחרי שמונה שנים של ניתוק. השיבה הביתה מגיעה בעקבות פטירתו של הסב, שבמקרה או לא, התנכר גם הוא למשפחה. בדרך עושה אביאל את הטעות הטקטית של צירוף חברתו הקצינה הבלונדינית (שזוכה לכינוי הממש לא חביב 'מיונז' מצד אחיו של זגורי) למסע. המפגש הטעון מתרכז בניסיונה של המשפחה להימנע מעריכת שבעה לסב, החלטה שמסתיימת בהטלת קללה כוללת על המשפחה. הדרך היחידה לפתור את התסבוכת היא בהקמה מחדשה של דוכן פלאפל. על אביאל מוטלת האחריות לתקן את המצב, שהרי הוא נולד בלי עורלה.
הרצף שמתואר למעלה אולי נשמע מגוחך, אבל לזגורי (האמיתי) יש כישרון ברור ובולט לספר סיפור, ובניגוד לפרויקטים טלוויזיוניים מקומיים לא מעטים, המילים לא יושבות לקאסט כמו חצץ בתוך הפה. למרות שזוהי, כאמור, טבילת האש הראשונה שלו בטלוויזיה, זגורי הוא אחד השמות החמים בתחום התיאטרון בשנים האחרונות. "בתולים", הצגת הבכורה אותה כתב וביים, זכתה לשבחים והובילה לפרויקטים מוצלחים נוספים כמו "אבסינט", "הרדופים" ו"הקרב הראשון בנחל קישון". ההצלחה זיכתה אותו במיטב פרסי התיאטרון הישראליים, ממחזאי השנה ב-2010 ועד פרס המחזאי על שם ניסים אלוני (עבור "הרדופים" ו"מישהו ימות בסוף").
זגורי התבטא במספר ראיונות על הצורך לכתוב אודות העולם שבו גדל, ושבמידה מסוימת הוא עדיין חלק ממנו גם כיום. לכן, לא לגמרי ברור לצופה מה היחס המתאים למאגיה האפלה שמתוארת כאן, ואם עלינו לחרוד מהקללה המשפחתית או לצחוק עליה. קצת כמו את המשפחות שלנו, גם את משפחת זגורי אנחנו מתבקשים לקחת ברצינות מוגבלת - אבל גם להיזהר בבחירתנו למי ללעוג.
ואם כבר ללעוג, אי אפשר להתעלם מהייצוג הסטראוטיפי שזגורי נוקט בתיאורו את המשפחה המרוקאית. את הייצוג הזה כבר ראינו בסרטים ישראליים כמו "שחור" ו"שבעה", אבל כאן הוא מוקצן ויוצר תמונה של אנשים פרימיטיביים כל כך, עד שפלא שהם לא חיים במערה. כשנשאל על כך, טען היוצר שרק ליהודים מותר לספר בדיחות שואה, וכמי שקרא לסדרה כשם משפחתו אנחנו יכולים להאמין לו. השאלה היא רק אם את בדיחות השואה שלנו היינו מעוניינים לשדר בפריים טיים הגרמני.
