חמש דקות מבאר שבע. ובכן, כשלקחו אותנו למוזיאון לא טרחו להגיד שמדובר ביד ושם. כל אחד מדיירי הבית זכה לתערוכה המורכבת מאימג'ים נבחרים שלו ממהלך העונה פלוס ווייס אובר מרגש הכולל זיכרון ילדות ומבט מפוכח אל העתיד. איתי, למשל, זכה להצצה ארוכה לשירותו הצבאי, שבקלות תוכל להיכנס לאסופה המרגשת "יום אחד נהפוך לפליט". ודור? אלוהים, אפשר במקום זה כרטיסים לתערוכת החלל? האם הוא באמת דיבר על חוויות הגלישה שלו ממקסיקו או שפשוט הכה אותנו עד אובדן הכרה בעזרת חסקה? כי זה מרגיש אותו דבר.
שיחת נפש. האחרונה היא לבנה, שבילדותה חיפשו אותה בפורים לנסיכה ואת חזי אחיה (המאורס לליטל, כזכור) לצב נינג'ה. גם היא רצתה צב נינג'ה או לפחות קרנג או אפריל אוניל, רק לא נסיכה מעפנה, אך ללא הועיל. מאוחר יותר היא כבר הביאה חברה הביתה ויצאה מהארון בפני אבא שלה, שקיבל אותה במצמוצי תמיכה. וזהו, פגשנו את משפחות הדיירים, חיטטנו בפצעיהם העמוקים ובטראומות הילדות שלהם ואפילו למדנו קללה באמהרית. עכשיו אנחנו יכולים לקבוע בביטחון שמתחת לחזות השטחית שלהם מסתתר, ובכן, לא הרבה מעבר. אז האם טהוניה מתנצלת בשביל עצמה או בשביל המיליון? והאם יש לה סיכוי מול לבנה וכתובות הנאצה שרוססו על ביתה? ואולי בכלל איתי יפתיע את כולנו? נגלה מחר, מזל שיש לכם ערב פנוי.
אמרו:
"הייתי מטפסת על עצים ושם הייתי יוצרת קשר עם חברים" (טהוניה. נתאפק הפעם)
"תראו איזה אוחצ'ה הייתי כשהייתי קטנה" (לבנה. מאוחצ'ה לבוצ'ה)
"אני די סגור על זה שכשאני אצא מפה אני אהיה במערכת יחסים עם אור" (דור. משבר אמון בעוד 3...2...1...)
"יא איזה מהמם בא לי כבר לעבור למישהו אחר" (טהוניה על התערוכה של דור. הו, גם לנו)
"הם אשכרה מקימים לך מוזיאון על שמך" (טהוניה, חשה האחים עופר)
"אני מדמיינת את הספרים שאני אקרא לו אפילו שבחיים לא קראתי ספר" (לבנה על בנה העתידי. נתחיל עם "תירס חם", נפסיק שם)