בדומה לעונתה הראשונה, גם העונה השנייה של "פארגו" מאפיינת מספר רב של דמויות אלימות. בואי נתחיל עם משפחת גרהרט - משפחת פשע בעלת השפעה באזור פארגו הנקלעת למאבק על קיומה, לאחר שאב המשפחה אוטו לוקה בשבץ ומפסיק לתפקד. פלויד, האם, לוקחת את מקומו בארגון, אך נתקלת בגורמים המערערים על סמכותה, ביניהם בנה הבכור דוֹׄד. המשולש הזה - אבא לא מתפקד, אמא שמנסה לתפוס את מקומו ובן בכור שמתנגד לה - מזכיר לי את פרויד. יש כאן תסביך אדיפוס?
"ראשית כדאי להסביר קצת על התסביך האדיפלי וחרדת הסירוס לפי פרויד. התסביך האדיפלי, לפי הפסיכואנליזה, מכונן את האנושיות ואת ההתפתחות הנפשית. בערך בגיל 4 הילד יודע להבדיל בין המינים ולזהות את עצמו ואת אביו כזכרים. במקביל הוא מגלה שאמו (ונשים אחרות) היא יצור ללא זין (פאלוס). באותן שנים מתעוררים אצל הילד יצרים וזה מעורר בו חרדה גדולה: כל רגשותיו מופנים כלפי אמו כמושא התשוקה האולטימטיבי, אך הוא מפחד שייענש על כך בסירוס, כי האם משמשת גם כמושא האהבה של האב. האימה הזו חשובה להתפתחות, כי הילד לומד לבסוף לוותר על האם כמושא התשוקה ולהפנות את האנרגיה המינית לנשים אחרות.
"דבר נוסף שמתרחש באותו שלב זה התפתחות המצפון. הילד מבין שהוא כמו אביו ומתחיל להזדהות איתו. האב מייצג את חוקי החברה ולפיכך הילד מפנים גם את אלו. כך נבנה בנפש ה'סופר אגו' - המצפון, מעין נציגות של העולם החיצון בתוך הנפש.
ובחזרה למשפחת גרהרט?
"משפחת גרהרט חיה במודל פטריארכלי של אב שולט אחד עם ארבעה בנים. האב המנוטרל כתוצאה מהשבץ המוחי הוא אב מסורס. פסיכולוגים דנים בסירוס כמשהו סימבולי - כל פגם בגבריות, באונות ובכוח הגברי יכול להיחשב כסירוס. בעברית זה דו-משמעי: 'חוסר אונים'. ברגע שאב המשפחה מנוטרל, המשפחה מתפרקת ונפתח מאבק על מקומו.
"דוד, הבן הבכור, מייצג את שתי הפנים של המאבק האדיפלי: מצד אחד הוא רוצה לרשת את המקום של האב, ומנגד - לקבל את אהבתה ואת ברכתה של האם. הוא מגשים את החזון האדיפלי, וכאן בדיוק נעוצה הבעיה הנפשית שלו. את החזון האדיפלי לא אמורים להגשים. הדרך הבריאה היא לוותר על האם כמושא התשוקה ולהשליך את התשוקה על נשים אחרות. אפשר לראות את זה בסצנת המפתח בפרק הרביעי, כשדוד מפר את הוראות אמו ומפוצץ את הפגישה עם ארגון הפשע המתחרה, אך בנסיעה חזרה הוא פורץ בבכי ונשען על כתפה".
- מה חשבנו על העונה השנייה של "פארגו"?
- בשבוע שעבר הפסיכולוגית שלנו פירקה את הסודות והשקרים של "כפולים"
הפסיכופט והנרקיסיסטית
כנגד משפחת גרהרט, שבה מעשי רצח הם חלק בלתי נפרד מהעסקים, הסדרה מציגה זוג נורמטיבי לכאורה - פגי ואד - שעובר הידרדרות מוסרית ומחפה על תאונה שעלתה בחיי אדם. מה הסיפור שלהם?
"לי בלט שם העיוורון. בתור מי שעובדת הרבה עם זוגות, אני עסוקה הרבה בעיוורון שחלק מהאנשים לוקים בו עם בני זוגם. הרבה פעמים קורה שכולם רואים שמשהו לא בסדר עם אחד מבני הזוג, ורק הצד השני לא קולט. זה המקרה של אד, שמשום מה לא מבין שיש משהו בעייתי באשתו. מדובר באישה אנוכית ונרקיסיסטית - שתי תכונות שיכולות להסביר איזשהו מרכיב פסיכוטי שיכול להתפרץ אצלה. יש חוסר איזון מוחלט בתלות שלו באהבה ובהערצה שלה, ובתלות שלה בו. היא לא באמת זקוקה לו או אוהבת אותו. אם מדברים על תימת הסירוס, פגי מייצגת את האפשרות שהמסרס יהיה האישה ולא האב. אד כל כך מוחלש בגלל שהוא זקוק לחום ולמיניות שלה, והיא גורמת לו לעשות דברים איומים כמו לטחון גופה של בנאדם".
אז בינתיים אפשר לאפיין שני סוגים של פושעים בסדרה: פושעים קרים ומרוחקים כמו פגי, ופושעים תלותיים וחמומי מוח כמו דוד.
"דוד הוא באמת פסיכופט, בגלל היכולת לבצע פשעים בלי נקיפות מצפון. הקשר שיש לו עם אמא שלו לא סותר את זה, להפך - מדובר בחלק מהמאבק הגברי הנרקיסיסטי להיות בראש הפירמידה ולזכות באהבת האם. רואים איך כבר מילדות הדבירו אצלו את כל הצד הרגשי, כפי שעולה מהסצנה שבה רואים אותו מסייע לאביו לרצוח אויב כבר בהיותו ילד. הוא גדל בסביבה שהפכה אותו לאישיות אנטי-סוציאלית במובהק. גם פגי נרקיסיסטית, אבל היא מונעת מאינסטינקט ההישרדות שלה, ולאו דווקא ממקום פסיכופטי. מה שהיא עושה נראה יותר כמו הגנה עצמית, כדי שלא תיתפס. היא מיומנת בזיוף ובהעמדת פנים, מה שיכול להעיד על ילדות קשה שבה נדרשה לפתח את אותו אינסטינקט הישרדותי".
בסופו של דבר רצח הוא רצח. למה זה בכלל משנה מה הפרופיל של הרוצח?
"הפסיכולוגיה בהחלט רואה הבדלים, כי היא מתעניינת במניעים ולאו דווקא בתוצאות. יש ויכוח עתיק יומין בפסיכולוגיה בנושא הזה. התפיסה הפרוידיאנית הקלאסית אומרת שלאדם יש יצר הרג מינקותו. אנו נולדים עם הדבר החייתי שמאפשר לנו להרביץ, לצעוק, לגנוב ובמקרים הכי קשים להרוג. החברה בונה בתוכנו רשות פנימית שמרסנת את זה - אותו סופר אגו שדיברנו עליו, שמאפשר לנו לחיות זה עם זה. מנגד, הגישה של פסיכולוגיית העצמי אומרת שהאדם רק רוצה להיות מוגן ובטוח, והתוקפנות מתעוררת לנוכח תסכול - אם לא מתקיימים אותם צרכים בסיסיים".
מה מאפיין בהקשר הזה את הדמויות האלימות בסדרה?
"בסדרה רואים תוקפנות נשלטת. האלימות היא מחושבת ולא יצרית. הדוגמה המובהקת לכך היא דמותו של מיליגן - פושע אינטלקטואלי עם אירוניה דקה. זה סוג של אלימות שמאפיינת הרבה פסיכופטים".
את לא חושבת שבמקומות מסוימים, כמו בסצנה שבה דוד קובר אדם בעזרת זפת רותחת, יש גם סאדיזם?
"אין בסצנה הזו התענגות סאדיסטית. בסאדיזם מופק עונג גופני נוכח מראות שכאלה, הקשור גם בעונג מיני. כאן הם עושים את זה באדישות, ומתוך חוקיות מסוימת. משפחת פשע, כמו ארגון טרור, פועלת על הפחדה. סאדיסט אמיתי מכאיב לא בשביל תועלת מסוימת, אלא למען העונג עצמו".
במי לפסיכולוגיה קל יותר לטפל - בסאדיסט או ברוצח השכלתני?
"הפסיכולוגיה עובדת על רגש, וכשלאדם אין רגש - אין עם מה לעבוד. אנשים עם פרוורסיה כמו סאדיזם או מזוכיזם הם אנשים רגשיים, כי במקום שיש רגש, יכולה להיות גם הזדהות עם הרגש של האחר. הפרוורסיה היא מנגנון הגנה - המטופל לוקח את הסצנה הקשה ביותר בילדותו והופך אותה לעונג. מבנה אישיות פסיכופטי, לעומת זאת, נשען גם על גורמים מולדים ולכן קשה יותר לטפל בו".
איזה מסר את חושבת ש"פארגו" רוצה להעביר לנו?
"הקור והשכלתנות מעצימים את האכזריות. יש בסדרה ניתוק רגשי, וגם הנופים קפואים, קרים ואפלוליים. בפסיכולוגיה, ניתוק רגשי נובע הרבה פעמים מטראומה. יכול להיות שהסדרה מתכתבת עם טראומה בולטת בתקופה שהיא חוזרת אליה, כמו לדוגמה מלחמת וייטנאם. הניתוק מהסבל האנושי עובר בסדרה כחוט השני".
עירית פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בטיפול אישי וזוגי. סייעה בכתיבת "בטיפול", מלווה וממיינת בתכניות ריאליטי
"פארגו" משודרת ב-HOT Plus ביום ה' ב-22:00