פרק הפתיחה של "כפולים" נפתח בצורה מתעתעת. אחרי מונטאז' קצר של קטעי עיתונות על החיסול של השר האיראני, אנחנו רואים את בני (ישי גולן) מביט במישהו שמרכיב רובה. אבל הסיטואציה הכוחנית והמאיימת הזו מתפוגגת כשאנחנו מבינים שמדובר בבנו החייל, שמתאמן על ההרכבה רגע לפני שהוא חוזר לצבא. בסוף הסצנה בני רואה את עצמו על מסך הטלוויזיה, כמי שחשוד בהיותו מנהיג מבצע החטיפה.
"בוא נתחיל בפרויד. לפרויד יש מושג יפה שנכנס גם לתרבות ולחקר הספרות, שנקרא האלביתי. האלביתי מדבר על הרגע שבו משהו מאוד מוכר, ידוע וביתי מתהפך בבת אחת והופך לדבר מפחיד מאוד וזר. כמו בסרטי מדע בדיוני, כשמישהו 'מסיר את הפרצוף' ומגלים שזו בעצם מסיכה. סצנת הפתיחה היא בדיוק כזו: בני נמצא בסיטואציה הכי ביתית, של בוקר עם המשפחה בסלון, והסיטואציה מתהפכת והופכת למשהו מאוד מבהיל ולא צפוי, כשהוא רואה את עצמו על מסך הטלוויזיה כמבוקש".
למה דברים אלביתיים משפיעים עלינו בצורה כל כך חזקה?
"עוצמת האפקט של האלביתי מיוחסת לזה שהוא מחזיק שני דברים מנוגדים בו זמנית. זה הבית, ועדיין יש איזו מפלצת בארון. זה כמו פחדים של ילדים, שמתעוררים הרבה פעמים דווקא במקום הכי מוכר ובטוח כביכול, במיטה שלהם, בחדר שלהם. החושך מסמל את האפשרות שיש דבר אחר, לא צפוי, במקום המוגן, וזה מה שהכי מפחיד אותנו".
מה המימד הפסיכולוגי העמוק יותר שאת מזהה כאן?
"בסדרה הזו, שלא סתם נקראת 'כפולים', יש היבט פסיכולוגי מאוד חזק שמדבר על עצם החוויה של לחיות כפילות, לחיות איזה סוד, שזו חוויה שרובנו יכולים להזדהות איתה בצורה כזו או אחרת, גם אם אנחנו מנהלים חיים נורמטיביים. יש תחושה חזקה בפרקים האלה, למרות שלא יודעים זאת בוודאות, שלכל הדמויות יש סוד - אם זה סוד רומנטי, או ביטחוני, או שניהם.
"אני עובדת הרבה בטיפול זוגי, ובכלל מתעסקת הרבה בנושאים שקשורים למערכות יחסים זוגיות, וגם שם יש הרבה מקרים של סודות, בגידות ואנשים שחיים כפולים. אנשים במצב הזה מייצרים לעצמם נתק בין היבטי עצמי שונים. הם מייצרים לעצמם נזק נפשי מתמשך במובן הזה שהנפש נאלצת כל הזמן לעבות את הקירות בין החלקים השונים ומאוד מצמצמת את חופש הדיבור והמחשבה. זה כמו לשחק 'כן לא שחור לבן' כל הזמן. פה אסור לי להראות את הצדדים האלה, ופה אסור לי להראות את הצדדים האלה, או שלפחות יש זירה אחת שבה האדם צריך לשקר ולהסתיר כל הזמן. לחיות חיים כפולים זה לחיות במאמץ אינטנסיבי לשקר, להסתיר ולהמציא סיפורים".
אלו עוד מאפיינים יש למצב בו אנשים מסתירים משהו מהאנשים הקרובים אליהם?
"יש כדור שלג במצבים כאלה. אתה מסתיר דבר אחד ואז אתה צריך לשקר על השקר, המעגל של השקרים וההסתרה הולך וגדל ויוצר תחושת חומה מאוד מורגשת, וזה בדיוק מה שקורה לבני כשהוא נלחץ, ומשקר שוב לבת הזוג שלו כשהוא הולך לפגוש את אימה. הרבה פעמים במערכות יחסים בהן אחד הצדדים מסתיר משהו, יש את המצב הזה שבו אנשים כן קולטים במובן מסוים שבן הזוג שלהם מסתיר סוד, שהוא מרגל או שיש לו רומן, אבל חלק בהם לא מוכן לדעת את זה. ואז בהמון מקרים, כשזה נחשף, אנשים אומרים 'בעצם ידעתי, אבל לא ידעתי'. זה משפט מאוד מעניין והוא מייצג עוד איזה יכולת של הנפש המורכבת שלנו לדעת אבל לא לדעת. קוראים לזה היום 'חוויה בלתי מומשגת', שלא שמנו אותה במילים, וכשזה נחשף וזה מקבל מילים, זה נהיה לגמרי מוחשי.
"יש לנו באמת איזה תחום דמדומים חצי מודע, וזה הרבה פעמים קורה לאנשים הקרובים למי שחי חיים כפולים. וזה מייצר המון נזק, זו חוויה של השתגעות. אתה יודע שמשהו לא בסדר, אבל אתה לא יודע להגיד את זה. כשאתה מכיר מישהו מקרוב אתה בדרך כלל קולט את האזורים המושתקים האלה, את ה'בליינד ספוטס', וזה מערער את הביטחון של הצד השני".
ממש כמו אצל הדמות הבאה שאנחנו מכירים, נטלי (מגי אזרזר), שנכנסת לסחרור הזה ממש ביום בו היא מתחתנת.
"נכון. במקרה של נטלי, אנחנו רואים שבן הזוג שלה לרגע לא חושד בה ושאין לו שום ספק שהיא חפה מפשע - ושזו טעות. מאוחר יותר בפרק אנחנו רואים אותה גורסת את הדרכון שלה ומבינים בבירור שיש לה סוד, אבל הוא לא חושד בכלום. הנאיביות שלו מעניינת - מאיפה היא באה? או שהם לא מכירים הרבה זמן, או שהוא עדיין מאוהב, וכשמאוהבים לא רואים שום דבר".
כל אחד הוא קצת אפס
יש דמות אחת שדווקא מסתדרת לא רע עם כל הבלגן הזה - אסיה (אניה בוקשטיין), שבינתיים נהנית מכל תשומת הלב.
"נכון. נראה שאסיה עושה מינוף של העניין. היא בכלל לא עסוקה בלהיבהל מזה שמאשימים אותה. היא בחורה מהעידן של היום, שבו אין אמת ושקר, הכל סימולקרות, העיקר שאתה בטלוויזיה, העיקר שאתה מקבל לייקים. המושג של האמת הרבה פחות חשוב. התמונה שלי בפייסבוק יותר חשובה ממה שאני חווה באמת. יש בזה אולי משהו עצוב מאוד, אבל זה ככה.
"אפשר לומר שבפייסבוק כולנו חיים קצת חיים כפולים. יש את חלון הראווה שבו אני מציג את הדברים החיוביים בדרך כלל, איפה טיילתי, איך אני נראה כשאני שמח. ויש את הצד היותר אפל שבו בנאדם יושב משועמם בבית, בודד, מרגיש אולי כמו אפס, מבואס מהמקצוע שלו, מפחד מדברים. את הצד הפגיע והקשה של העצמי לא רואים בדרך כלל בפייסבוק".
את מדברת הרבה על "העצמי", ועל היבטים שונים שלו. העצמי שלנו הוא לא דבר אחיד?
"פעם באמת תפסו את העצמי, הדבר הזה שמחזיק את כל הנפש שלנו, בתור מבנה לכיד, והאדם הבריא בנפשו נחשב מישהו מוצק, מגובש, יודע מי הוא, מתנהג תמיד אותו הדבר. התחושה האינטואיטיבית שלנו היא באמת כזו, כשאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו חושבים על אותו העצמי בגיל 5, 15 ו-50. אבל לאורך השנים, מימיו של פרויד ועד ימינו, הפסיכולוגיה עברה להתייחס אל העצמי כאל דבר שיש בו הרבה היבטים. היום יש ביטוי יפה שמשתמשים בו כדי לתאר את העצמי - 'תלכיד רך'. זה כאילו שהנפש בנויה כמו כוכב הלכת שבתאי, כמו איזה גרעין עם לוויינים שסובבים סביבו. והבריאות הנפשית כפי שהיא נתפסת היום מתבטאת ביכולת לנוע בין ההיבטים השונים האלה בצורה טובה.
"זה רעיון שמאוד מדבר אלי באופן אישי כי הוא מחזיק את שני הדברים: יש גם גרעין שמחזיק את חוויית האני הרציפה. אבל יחד עם זאת אנחנו לא יכולים להתכחש לזה שאני זה לא אותו דבר כשאני מדברת איתך, כשאני מלמדת, כשאני מטפלת וכשאני עם הילדים שלי. יש לנו הרבה אספקטים. ככל שהאספקטים יותר מצומצמים ויותר מנותקים, כך הפתולוגיה שלנו, הקושי הנפשי, חריף יותר".
חלק גדול מהפרק השני מתנהל בחדרי חקירות. איך את רואה את הקשר בין הנחקרים לבין החוקרים שלהם, ובראשם איתן (מיקי ליאון) שמנהל את החקירה?
"כשראיתי את הפרק זה הזכיר לי את העבודה של הפסיכולוג. למרות שכאן המטרה היא אחרת – לחלוב מידע – אבל כן יש משהו בהתיידדות הזאת שמזכיר קצת את האינטימיות שנוצרת בחדר הטיפולים. בקטע עם טבעת הנישואין, איתן מנסה לעשות לנטלי מניפולציה שתייצר תנאים שיקנו את האמון שלה, וכשזה עובד היא נחשפת.
"גם טיפול הוא סיטואציה שבה אנחנו רוצים לעזור לבנאדם להיחשף. בטיפול המטרה היא אחרת – לעזור למטופל - אבל יש משהו דומה בתהליך הזה של יצירת אינטימיות שהיא קצת מלאכותית ונוצרת לשם מטרה מסוימת ולא בצורה טבעית או ספונטנית. כשראיתי את איתן משתמש בטכניקה הזו חשבתי לעצמי שהייתי יודעת לעשות את זה טוב. מפתיע לחשוב כמה קל לגרום לאנשים להיפתח, כאילו יש בנפש משהו שרוצה להיענות".
נכון. זו מין קלישאה של סרטים וסדרות בהן רואים חקירות, "צריך רק ללחוץ על המקום הנכון וזה יצא".
"לי זה מזכיר דברים שכתב הפילוסוף מישל פוקו. הוא אמר כבר בשנות ה-70 שבעידן הנוכחי אפשר לשלוט באנשים בעזרת הצורך התשוקה שלהם להתוודות. אם פעם שלטו באנשים בעזרת עונש והפחדה וכליאה, העידן של המאה ה-20, עם כל התרבות הפסיכולוגיסטית שלו וביחד עם הקונספט של הוידוי בנצרות, הוליד תשוקה חדשה - התשוקה להתוודות. ופה בחדר החקירות אפשר לראות כמה זה קל לפתות את האנשים האלה להתוודות. כאילו הסודות שלנו הם איזה חומר שלוחץ ורוצה לצאת.
"כשאנחנו חושבים על זה, זה לא מובן מאליו. למה זה כל כך רוצה לצאת? על פי פוקו, זה לא יצר מולד, אלא תוצר של איזושהי מניפולציה שבה הכוחות החברתיים השולטים הפעילו איזה מכבש – גם אם בצורה לא מתוכננת - שגרם בהדרגה לאנשים להשתוקק לספר את הסודות ואת האמת שלהם, וזה כלי מאוד חזק בידי הכוחות השולטים. פוקו כתב את זה כדי לחשוף. כלומר, הוא לא טוען שאפשר לשנות את זה באופן רדיקלי, אבל הוא כן חושף בספרים שלו בצורה מאוד יפה איזשהו מנגנון שאנחנו לא שמים לב אליו. במקרה הזה - המנגנון של התשוקה להתוודות. ואני חושבת שחוקרים כמו איתן משתמשים בדבר הזה, מכניסים אנשים לפינות שבהן הם רוצים להתוודות".
חיים בסרט
מה יש בסדרות מתח כמו "כפולים" שמושך אותנו כל כך?
"קשה להגדיר את זה. אני חושבת שאדם אוהב מידה מסוימת של מתח, ובסרט או בסדרה אנחנו מקבלים את זה בצורה שהיא בטוחה. זו המידה הנכונה של הפחד, כמו לעלות על רכבת הרים. זה מספק את החוויה הקיצונית, אבל בצורה מבוקרת. בעזרת ההזדהות שלנו עם הדמויות אנחנו יכולים לחוות את התחושות שלהם בלי שהחוויות האלה יערערו אותנו באופן אישי. מי שצופה ב'כפולים' זוכה לאיזו דגימה, איזו הצצה לאפיקי חיים אחרים: איך זה להיות מרגל, איך זה להיות אישה עשירה עם יאכטה, איך זה להיות חוקר בשב"כ וכן הלאה. זה כמו לטבול לרגע את הרגל באיזה קיום אחר. העניין המרכזי פה הוא הסחת הדעת, כשאתה צופה במשהו ששואב אותך פנימה אתה לא חושב על דברים אחרים, וככל שהמתח גדול יותר כך אתה יותר שקוע בסדרה".
ויחד עם זה, יש את החלק הלא פתור, הפערים שהסדרה משאירה לנו לתהות לגביהם. מי תמים ומי אשם? מה באמת קרה שם?
"אמנות טובה נותנת לך קצת, ואתה צריך להשלים הרבה. וסדרת מתח טובה היא כמו יצירת אמנות אבסטרקטית - היא משאירה הרבה פערים ואתה כצופה עסוק בלהשלים אותם. זה מאפשר לנו לחיות את הסיטואציה דרך מישהו אחר. יש תיאוריות שטוענות שכל החיים שלנו הם בעצם סרטים. אף אחד לא יודע בעצם מה זו המציאות, הרי הכל מתווך דרך החושים והמוח, אז אין באמת הבדל בין המציאות לבין מה שאנחנו צורכים כסרט או סדרה. זו עוד דיכוטומיה שמנפצים היום, בין מציאות לבדיה. אם אנחנו חשים משהו אז הוא אמיתי, ומצד שני אין לנו אף פעם ודאות שמה שאנחנו תופסים כמציאות הוא ממשי".
עירית פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בטיפול אישי וזוגי. סייעה בכתיבת "בטיפול", מלווה וממיינת בתכניות ריאליטי
"כפולים" משודרת בערוץ 2 ביום ד' ב-21:00