בדומה לעונה הראשונה, גם העונה השנייה של "שטיסל" נפתחת בחלום. הפעם, שולם (דבל'ה גליקמן) חולם שהוא ואימו, סבתא בובע (ליא קניג, שהחליפה העונה את חנה ריבר שהלכה לעולמה), מבקרים בבית הקברות שבו קבור אבא שלו. הם מגיעים יחד ברכב, אך כשהוא יורד וקורא לה לבוא, היא נוסעת בלעדיו ואומרת לו "אני אמשיך לבד". חומר טוב לניתוח פסיכולוגי.
"כשאישה זקנה אומרת בבית קברות 'אני ממשיכה הלאה' זה מיד מתקשר למוות, וכששולם מתעורר מהחלום אנחנו רואים שהוא ישן לצידה בחדר בבית החולים, כשהיא באמת במצב של בין חיים למוות. זו תמה מאוד בולטת של התעסקות בזקנה - גם עם הסבתא, גם עם החברה שלה הרבנית, וגם אצל שולם עצמו. אבל הדבר היותר מעניין שבולט כאן זו הטרגדיה של שולם - הבן הטוב, האדיפלי והמסור. בחלום אפשר לראות כמה הוא רוצה בה ומפחד לאבד אותה".
בהמשך, היא מתעוררת דווקא כששולם לא נמצא, כשאחיו נוחעם (ששון גבאי) שהגיע מבלגיה מגיע לבקר אותה אחרי זמן רב שלא ראה אותה. וכששולם מגיע בהתרגשות, היא בכלל לא מזהה אותו. זה באמת טרגי.
"נוחעם הוא באמת האח הפחות מסור, הפחות אחראי, שנדמה שפחות אכפת לו. הקטע הזה מתכתב בעיניי עם סיפוריהם של קין והבל ויעקב ועשו – אחים שנאבקים על הבכורה, על אישור האב (או האם, או אלוהים), ואחד מהם נענה והשני לא. מהצד של שולם יש כאן תחרות אדיפלית בין אחים שמתחרים על אהבת האם, נוחעם לא ממש בתחרות - הוא רגיל כנראה לנצח. זו ואריאציה על המאבק הבסיסי שהפסיכולוגיה מדברת עליו – המאבק בין הבן לאב על אהבת האם.
"הסדרה מתחילה כשאביהם של שולם ונוחעם כבר נפטר, שולם הוא הבן הבכור, ואח שלו רחוק בבלגיה, אז הוא מההתחלה סוג של 'מנצח אדיפלי'. הוא חיסל את כל הגברים, ניצח, אבל הניצחון שלו לא ממשי כי אמא שלו לא ממש שמה עליו. היא נעזרת בו, אבל היא לא מביעה אהבה. היא לא מאפשרת לו להיות מנצח אדיפלי, ולפי התפיסה הפסיכולוגית היא עושה את הדבר הנכון, כי אין מצב שהניצחון הזה יהיה שלם, זה אסור, לא בריא".
מה שנקרא – טאבו.
"נכון. טאבו זה איסור, ואלה האיסורים הבסיסיים שמגדירים אותנו כבני אדם, שמבדילים אותנו מבעלי החיים. זה קו פרשת מים שמגדיר בעצם את הציוויליזציה. אז יש את הטאבו של גילוי העריות שמרחף מעל הסדרה בכמה מובנים. המשולש האדיפלי הוא בעצם ההתגלמות הפסיכולוגית של הטאבו הזה. אם אסור לילד 'לזכות' באמא, ומי שמייצג את האיסור הזה זה האבא שמאיים עליו ומייצר את חרדת הסירוס, אז הילד הבריא עובר את השלב האדיפלי, מוותר וממשיך הלאה.
"ב'שטיסל' נדמה שמשהו בקיום הצפוף הזה של החברה החרדית וההישארות המתמדת בתוך התא המשפחתי, מייצרים תחושת מתח שעוד רגע יקרה משהו, יקרה אסון כזה של גילוי עריות. והיות וכולנו גדלנו על הטאבו הזה, זה מדבר לכל אחד, המתח בין אהבה ורצון להתמזגות של ילד עם ההורה, לבין האיסור העמוק שקיים על זה".
ואם במשולש של שולם-נוחעם-בובע זה נמצא בין השורות, בסיפור המרכזי של העונה - הקשר בין קיווע (מיכאל אלוני) לבת דודתו ליבי (הדס ירון) - זה ממש בחזית. היא מגיעה מבלגיה עם אביה, והשניים מפתחים סיפור אהבה, ספק אסורה ספק מותרת.
"לצופה ברור שהם מאוהבים עוד מאז שהיו ילדים, כפי שרומז קטע הפלאשבק החמוד בו הם אוכלים לימון במרפסת, והיא נושקת לקיווע על הלחי. גם קיווע הוא סוג של מנצח אדיפלי, שזוכה באחותו (או כמעט אחותו) אבל כל כך מבוהל מזה שזה מודחק, לפחות בשלב הראשון".
ההתענגות על האיסור
"שטיסל", כשמה כן היא, מציבה את המשפחה במרכז. ההבדלים וקווי הדמיון בין העולם החרדי לעולם החילוני בהקשר הזה מעניינים: נדמה שבניגוד לעולם החילוני, שבו ילד מגיע לבגרות ובדרך כלל עוזב את הבית, כאן המשפחתיות לא נגמרת ולא משתנה. משהו שם נשאר סטטי, תקוע.
"אני חושבת שאפשר לומר את זה בצורה אפילו יותר קיצונית - זה כאילו הם לא גדלים בכלל. משהו בדמויות לא מתבגר. שולם, שהוא לכאורה פטריארך - אב משפחה ומנהל תלמוד תורה - מתנהג כמו ילד. הוא רץ אחרי אמא שלו, מקנא באחיו ורב איתו, כמו ילד בן חמש בשיא השלב האדיפלי. אני לא יודעת אם זה שיקוף של מה שקורה בעולם החרדי או שזה דימוי שהיוצרים של הסדרה מלבישים על הדמויות ועל העולם הזה, אבל זה מצטייר כמין בועה שאפשר להישאר בה ילד, כמו גן העדן, לא נזרקים לעולם הגדול, המפחיד והבודד".
הילדותיות הזאת בולטת במיוחד בסצנות בהן שולם ונוחעם רבים, עושים ברוגז, ממש כמו ילדים.
"ודווקא הצעירים – במקרה הזה ליבי וקיווע – מציגים נקודת מבט בוגרת יותר. בסצנה שבה שולם ונוחעם מנסים להעביר דרכם מסרים כשהם נמצאים יחד במטבח, הם מחייכים אחד לשני וצוחקים. החיוך ביניהם כל כך חכם לעומת ההורים שמתנהגים כמו תינוקות. אם רוצים לקרוא את הסדרה בתור טקסט ביקורתי על החברה החרדית, אז אפשר לומר שפה רואים את ההיפוך הזה שנפוץ בעולם החרדי, שבו הילדים מטפלים בהורים".
הזכרת ילדה שמטפלת בהוריה, ורוחמי, הבת של גיטי וליפא, מיד עולה לראש. היא האחות הבכורה, אמא שלה בדיכאון, אבא שלה מתנהג כמו ילד חסר אחריות, והיא מאמצת בחום את תפקיד האמא – עד לשיא שבו היא מוצאת תלמיד ישיבה ומשכנעת אותו להתחתן איתה למרות שהם מאוד צעירים.
"לרוחמי מתאים הסינדרום של 'הילד ההורי' ("Parental Child"). האחריות על ענייני הבית נופלת עליה מגיל מאוד צעיר, ובמקום לרחם על עצמה ולכעוס על המצב, היא מקבלת אותו ולוקחת אותו עד הסוף. ילדים כאלה מסגלים פעמים רבות אופי שתלטני של מנהיגים ואנשים חזקים, ויחד עם זה יש בתוכם דיכוי של כל הצרכים של ילד. הם טובים ב'מקצוע' שלהם - רוחמי מצוינת בתור אמא, היא יודעת בדיוק מה לעשות, ורואים שהיא מתענגת על זה. היא בהזדהות גמורה עם התפקיד. מהזווית האדיפלית אפשר לראות גם אותה בתור מישהי ש'ניצחה' את אמא שלה, היא גאה מאוד ביכולת שלה למלא את התפקיד הזה. וכשהיא רצה כל כך מוקדם להתחתן ובוחרת לעצמה בן זוג, היא מייצגת בקיצוניות את ההיפוך שדיברנו עליו, הילדה שהופכת למבוגרת".
ברור שרוחמי חצתה כאן קו, עשתה מעשה אסור, והוריה המומים וכועסים. אך נראה שהיא דווקא נהנית מלעשות דבר המותר על פי הדת, אך לא מקובל על הוריה.
"בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מדברים על ההתענגות על האסור. יש בזה משהו מאוד מעצים, גם בלהתגבר על היצר ולהתאפק, וגם בלחצות את הקו. העולם הדתי-חרדי מלא באיסורים, בהזדמנויות להתאפק. זה בולט גם בקשר בין קיווע לליבי, הם מתקרבים למקום האסור ועוצרים. יש סצנה שבה הם נוסעים במונית שירות לת"א, אך מיד חוזרים, הם לא רואים את הים. כל הזמן הם נשארים עם חצי תאוותם בידם, וזה יוצר דרמה טובה. המתח נשמר".
עירית פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בטיפול אישי וזוגי. סייעה בכתיבת "בטיפול"
"שטיסל" משודרת בימי שבת ב-22:00 ב-yes Oh