מה הכי חשוב לזכור ברומן של ג'סטין ופריס?

5. המפתיע: ריאן גוסלינג לא מושלם

השנה המשכתי במסורת רבת שנים, במסגרתה אני לא נוסעת לפסטיבל קאן. אני אוהבת לכנות אותה "לא הוזמנתי, לא באתי". ככל הנראה מדובר במסורת שלא תישבר בקרוב. מכורך הנסיבות המצערות לא יצא לי להגיע לסרט הבכורה של ריאן גוסלינג כבמאי, אבל התגובות שהגיעו מקאן היו חד משמעיות: "Lost River", הסרט של גוסלינג, הוא כשלון. כמובן שזה לא הספיק למבקרים ואת הימים האחרונים העבירו בניסיון לחשוב על מטאפורות יותר יצירתיות ודוחות כדי להסביר כמה ולמה מדובר בכשלון (החביב ביותר מדבר על ילד שחטף בעיטות בראש).

ייתכן מאוד ש"Lost River" הוא סרט רע, אבל עד כמה הוא באמת יפגע במעמדו של גוסלינג? אנחנו אוהבים אותו כי בניגוד לשחקנים אחרים יפים ומוכשרים במיוחד (כל החמישה), הוא גם משדר משהו קצת יותר צנוע ואינטליגנטי. גוסלינג הוא הילד המושלם שאף פעם לא טעה, לא פלא שכל החנונים נהנים לצחקק על הכישלון שלו. די מבאס לגלות שהסרט הכי גרוע שלו הוא בכלל זה שהוא ביים, מבאס אבל כנראה מבטיח שהקריירה שלו כשחקן לא באמת תפגע. לעזאזאל, גוסלינג הוא כזה מושלם שבסופו של דבר הילת הכשלון רק תעזור לו. מהיום ריאן גוסלינג הוא לא רק השחקן היפה והמושלם, אלא אדם פגיע שיכול להיכשל. אוטומטית אנחנו אוהבים אותו יותר.

4. הצפוי: ה"סלפי" נכנסת למילון האמריקאי 

הסלפי מת רשמית! אל תמהרו להתרגש, מדובר בביטוי עצמו ולא בצילום. אין שום סיכוי לוותר על האפשרות לצלם את עצמכם בתמונה שתפולטר למוות ותטריד את מנוחתם של כל חבריכם, שמא אתם מעזים ליהנות בלעדיהם. פשוט בפעם הבאה נקרא לו אחרת. אולי "תראו איזה חמודה אני בזווית הזו", או אפילו "סתם תמונה".

הסלפי מת כי הוא הפך לעוד מילה במילון. "סלפי" ביחד עם "השטאג" ו"קאטפיש" נכנסו רשמית אל השפה האמריקאית, ולכן קיבלו את חותם הלא מעניינים יותר. כי בכל פעם שמילה הופכת למספיק נפוצה כדי לשמוע הסברים עליה מאמא שלנו, ילד זועם מאבד כנפיים וממציא מילה מעיקה אחרת שתבדיל אותו מכל מה שזקן. סביר להניח שהסלפי לא יעלם מחיינו ביום אחד, אבל אם נהיה מספיק חזקים וננסה להוריד את תדירות השימוש במילה בחצי ליום, אולי נצליח לשמור על דיאטה סבירה ולחזור לחיים שלפני הפחמימות של עולם הסלנג.

3. האמיץ: פמלה אנדרסון מספרת על התקיפות המיניות שעברה

השבוע הודתה פמלה אנדרסון - האישה שלימדה את ילידי שנות ה-80 על מיניות, בלונד והקשר ביניהם - שהיא נאנסה וסבלה ממספר אפיזודות של התעללות מינית במהלך חייה. עזבו שנייה את הקלישאות (הכנראה נכונות) על האישה שמשתמשת במיניות שלה בצורה מוחצנת אחרי שזו נלקחה ממנה בגיל צעיר. מגיע לאנדרסון הרבה כבוד על חשיפת הסיפור שבו היא יוצאת הקורבן, בעולם בו אנחנו אוהבים את הבלונדיניות שלו פרובקטיביות וחסרות מעצורים, קשה להאמין שאנדרסון הייתה משתפת את הסיפור בשיא תהילתה. אז היא הייתה סיליקון וציצים, מישהי שאפשר לפנטז עליה בלי רגשות אשם. מיניות מנותקת קונטקסט.

ובינתיים? שום דבר לא השתנה, אנחנו עדיין לא מעוניינים להיות אמביוולנטיים כלפי המיניות של הנשים שאנחנו נמשכים אליהן, ולספר זה עדיין אומץ שיכול להוריד אותך ממעמד של סמל מין לבחורה שאף אחד לא מעוניין באמת לראות. לא כי הכוונות רעות, כי יש פערים שרוב האוכלוסיה תתקשה לקבל, אז למה להיות מתוסבכת. תחשבו על מייגן פוקס או על חנטל מספרות על חוויה דומה (טפו, טפו, טפו) ועל התגובות שיקבלו ותבינו למה הוידוי של פמלה, 40 שנה אחרי שהחלה ההתעללות הראשונה, הוא אומץ אמיתי. זה בסדר אם זה יעציב אתכם.

2. המבאס: הבקסטריט בויז סולד אאוט, ובצדק

אנשים אוהבים להסתכל אחורה על גיל ההתבגרות כנטול דאגות. מה עוד היה לנו לעשות חוץ מלקום בבוקר, להיות מרוכזים בלימודים, להתכונן לבגרויות, לנסות להתחמק במסדרון מאנשים שהציקו לנו ולהרגיש רע שאין אף אחד שירקוד איתנו סלואו? בפועל, היה חרא. בכל זאת, רובנו מסתכלים על גיל הנעורים בנוסטלגיה. כנראה מדובר בפוסט טראומה מודחקת במיוחד או סוג מסוים של תסמונת שטוקהולם. למרות זאת, מכל הנוסטלגיות בעולם דווקא זו ל"בקסטריט בויז" (או ל"ספייס גירלז" או ל"היי פייב" השם יקום דמם) היא מהיותר מוצדקות. לא משנה כמה גרועה הייתה המוזיקה ששמענו בין גיל 12-18, היא עדיין הייתה המוזיקה הראשונה ששמענו באמת, הפעם הראשונה שהקשבנו למילים, הפעם הראשונה שהתאהבנו בפרסונה של מי שהגיש לנו אותה. זו כנראה הסיבה שלהקות עבר מצליחות לסגור קופות יותר מהר מכל להקה עדכנית. קשה לחשוב על הרבה פעמים בחיים שלנו בהן גילינו דברים בפעם הראשונה.

1. הכיפי: שמועות על רומן בין ג'סטין ביבר לפריס הילטון

באגודה למלחמה באיידס יצאו לפני לא מעט שנים עם קמפיין גאוני, תקצירו – כשאתה שוכב עם החברה שלך, אתה שוכב עם האקס שלה, והאקסיות שלו והאקסים שלהן, וזו סיבה מספיק טובה לשים קונדום. כשהקמפיין הזה יצא ג'סטין ביבר היה במצב הכי מחמיא לו – עוברי, אבל התוכן רלוונטי במיוחד היום והרומן של פריס וג'סטין הוא הדוגמא הכי טובה לכך. הנה זוג, ספק מאוהב-ספק משועמם, שמאחוריו רשימה של לא מעט אקסים וכמה מטובות מבחורות ברזיל. אנחנו יוצאים בקריאה אל השניים – תשמרו על עצמכם! אמצעי מניעה - הם אולי לא נוחים ברגע האמת, אבל אתם עוד תודו לנו.

למרות שסביר להניח שהזוג ביבר את הילטון לא יהפכו לרומן הגדול הבא, חייבים להודות שיש משהו קצת חינני בזוגיות הזו.  מפגש דורות מרגש – הטראש של 2005 פוגש את הטראש של 2014, שתי נפשות סבוכות פוגשות זו את זו ללילה חד פעמי. אנחנו כל כך עסוקים במערכות יחסים עד ששוכחים שאנחנו כאן בשביל הכיף, פריס וג'סטין מוכיחים לנו שהוא עדיין קיים. השאלה היחידה היא מי הראשון שימכור את הסיפור הזה לצהובונים בשנת 2047. אנחנו מהמרים על הביבר.

>> למה שיר אלמליח לעולם לא תהיה קייט אפטון?

• ריאן גוסלינג