היי פייב סוגרת עוד שבוע, והפעם: התרגשות רבה בעקבות האיחוד של היי פייב המקורית, למה המחלקה להפרעות אכילה לא באמת מעצימה נשים ומה הקשר בין "קפטן אמריקה" וסרטי קומיקס להיריון
פיצ'ס גלדוף היא ההוכחה לניצחון הקוליות הבריטית על הטראש האמריקאי. בזמן שאמריקה תיחזקה את לינדזי לוהן וניקול ריצ'י כנערות בהפרעה, ללונדון היה את פיצ'ס. היו לה שורשים מגניבים יותר (בוב גלדוף כאבא ומייקל האצ'ינס מ"אינקסס" כבן זוג של אמא, לגמרי מתעלה על ליונל ריצ'י כהורה מאמץ או על דינה לוהן כאורגניזם), בגדים יותר יפים וקריירה יותר מגניבה. למרות זאת, פיצ'ס לא אכזבה גם בתחום הטראש וסיפקה לנו רגעים מרהיבים, כמו הפלת עגלת התינוק עם הילד שלה בתוכו ותמונות עירום לא מתנצלות. בנערות זוהר, סליזיות ככל שיהיו, יש תמיד משהו קצת תמים. געגועים לתקופה בה הצלחנו להנות מבנות רק כי הן מגניבות ועשירות. נוסטלגיה של דור ה"מילניאלס".
ההודעה ששחרר אביה של פיצ'ז אחרי מותה קרעה לנו את הלב יותר מכל מופע בנד אייד. למרות שפיצ'ס מאז ומתמיד הייתה "ילדה של", העולם הרגשי של הורים וילדים נראה לנו קצת מחוץ לקונטקסט כשמדובר בנערות רוק. אבל לא רק בוב, גם אנחנו נתגעגע לפיצ'ס. בחייה ובמותה ציוותה לנו את המגניבות.
משחק הטניס הכושל בעולם | צילום:
צילום מסך מתוך הפרסומת
4. המאכזב: "קסטרו" (שוב) מואשמת בעידוד לאנורקסיה
אז המחלקה להפרעות אכילה שוב יוצאת נגד הפרסומת של קסטרו, או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה: המחלקה להפרעות אכילה רוכבת על הקמפיין של קסטרו, מספקת לו פרסום חינם ויוצרת הייפ. אין צדדים טובים במלחמה הזו. אנחנו כבר יודעים מה הבעיה בפרסומת של קסטרו. אנחנו יודעים ואפילו לא מדברים על זה. התרגלנו. אבל לשם שינוי אולי כדאי שנתייחס פעם אחת באמת לטענות של המחלקה להפרעות אכילה.
נדמה שהרצון להלחם באנורקסיה מאפיל על מטרה חשובה הרבה יותר - האופן בו אנשים מתייחסים לגוף האישה. קסטרו ימשיכו להראות לנו נשים שמשחקות טניס כשהן לבושות פחות או יותר ברקטה, ובמחלקה להפרעות אכילה ימשיכו לספר לנו שהבעיה היא שהן רזות מדי. כאילו שאם מישהי מה"מלאכיות של קסטרו" הייתה מגיעה עם דאבל די בחזה, זה היה פותר את הבעיה. אולי בקסטרו צודקים בעצם כשהם ממשיכים בקו הזה, כל עוד אנחנו ממשיכים לשפוט נשים לפי המראה שלהן, למה שהם לא ימשיכו?
הגיע הזמן שמישהו יחשוף את ההונאה ששמה סרטי קומיקס. זה אמנם לא הוגן לרדת על ז'אנר שלם. אף אחד לא יעז לקטול את ז'אנר הדרמה או לרדת על כל הקומדיות בעולם, אבל כאלה אנחנו, לא הוגנים ושוברי מוסכמות. הסרטים של מארוול תמיד נותנים לנו הרגשה מדהימה כשאנחנו יוצאים מהקולנוע, הרגשה שראינו את האפקטים הכי חדשים, הכוכבים הכי גדולים והעלילה הכי מלאת אקשן. ואז מגיע הסרט הבא, ועד שהוא מגיע אנחנו כבר לא זוכרים מה היה בקודם. סרטים של מארוול הם כמו אפידורל, משכיחים את החוויה כדי שיוכלו לעבוד עלינו שוב.
את מטורפת, אתה מוזר | צילום:
צ'ינו פפראצי
2. התמוה: גמר היפה והחנון
האכזבה של האחיות מלול מההפסד שלהן בגמר "היפה והחנון", הובילה להתבודדות משותפת בשירותים (להתבודד! ביחד! גאונות). בלהט הרגע האחיות שכחו שניצחון הוא אף פעם לא מטרה בתכנית ריאילטי, ואת מה שהן רצו, הן השיגו. אבל היו גם מפסידים, כמו החנון המתוק ביותר בתולדות התכנית שצוות לתאומות, ואפילו ההוא ששיחק אותה חנון, רק כדי שירכיב משקפיים צבעוניים מדי ויצליח להחיות את קריירת הסטנדאפ שלו. נשארנו עם קארין ואלעד, שהצליחו לשכנע אותנו שהם מחבבים אחד את השנייה. קארין מגוננת על החנון שלה כלביאה על גור פצוע, והוא בתמורה מודה לאלוהים. המהפך הושלם.
הרבה שאלות נוקבות נשאלו הזוגות במהלך העונה האחרונה. כולם רצו לדעת אם ה"יפות" מזייפות טיפשות. ללכת לבחורה ולהגיד לה שהיא מטומטמת מדי מכדי להיות אמיתית, זה בסדר. אבל השאלה הנוקבת האמיתית הייתה צריכה להיות מופנית בכלל זאת:"חנון יקר, איפה אתה על הספקטרום?".
היי פייב מחבק את היי פייב
1. המרגש: היי פייב חוזרים לבמה
פנו מקום הרולינג סטונס. היי פייב מתאחדים. זה הזמן לרקוד כמו עידן יסקין. להקת הבנים היחידה שהייתה בארץ, תופעת הפופ שהביאה לעולם את אמיר פיי גוטמן וההשראה גדולה של המדור, חוזרת לבמה למופע חד פעמי. ביקום בו הופעה של הרולינג סטונס היא האירוע המוזיקלי הגדול של הקיץ, לגיטימי ואף רצוי להתרגש משובם של הבנים.
היי פייב היא תופעה מעניינת: האנשים שזלזלו בהם בזמן אמת, הבינו רק בשנים האחרונות שמדובר בלהקה לא רעה בכלל. האנשים (מתבגרות) שהעריצו אותם בסוף הניינטיז, מתייחסים אליהם כגחמת ילדות מביכה ומצחיקה. כמונו, רק בלהקה. יש דברים שמבינים רק עם פרספקטיבה של זמן. והזמן שעבר מאז הניינטיז גילה לנו שהיי פייב הצליחו לעשות את מה שרבים אחריהם ניסו ונכשלו – פופ עדכני בארץ. אז טוב שחזרתם, הפעם אנחנו מבטיחים לא לאיים בהתאבדות כשתתפרקו.
