התכנית
"שישי בטברנה" עם זאב רווח
האורחים
ננסי ברנדס וארנון צדוק על תקן צמד הזקנים מ"חבובות", סוג של בדחני הבית, כשכל אחד מתמקד בתחום אחר: ברנדס על הבדיחות והקומדיה, וצדוק על אמנות הסטורי-טלינג. עוד צמד קומי שמגיע להתארח הם משתתפי "זינזאנה" המעט אנונימיים חיים זנאתי וירון לוי סבג. על הפן המוזיקלי: שלומי שבת (עם שיער על הראש), מגי כהן (לא מזי כהן ולא מגי אזרזר, אלא זמרת יווניה), ורדינה כהן (האחות האפילו יותר נשית של חופני ויזהר) ואייל שחר (שמגיע לא הרבה אחרי פירוק היי פייב ועם הנסיקה המטאורית של קריירת הסולו שלו, ושנקרא לכל אורך התכנית "שחר", כמו מדונה. בהתחלה חשבתי שזה בלבול של זאביק וששחר זרם בנימוס, אבל כנראה זה היה צעד מכוון של אייל שחר כדי להבדיל את עצמו מחבר היי פייב המפורקת אייל דסאו ומעוד מוזיקאי בעל שם זהה, וזה גם שם הדיסק הראשון שלו).
האורחים כולם מצטופפים בשולחן שמזכיר ליל סדר מסויט עליו מוגש כיבוד גנרי ובו כל הגברים המבוגרים בשטח מתחרים על תואר הטרחן המצטיין. ננסי (כיאה לרומני חחח) לא משחרר מהבירה המוגשת לאורחים.
בחירות אופנתיות
המנחה זאביק רווח לבוש בחולצה לבנה חגיגית עם כפתורים גדולים שנראית ממיטב הקולקציה של מותג הלבשת הנשים "הגרה". ננסי נראה נינוח בחליפת פשתן בהירה, שהיא כמובן פריט אופנתי על-זמני שלא נותן לנו ולו רמז אחד של אקטואליות (נושא שיחזור בעניינו של ברנדס). ארנון צדוק גם הוא בלוק מכובד וצנוע של חולצה מכופתרת סתמית. אייל שחר חושף גוף חטוב בחסות חולצה צמודה שנראית מ"אופנת כאוס" אשר שלטה בסצנת המועדונים של שנות ה-90 בואכה המילניום.
השמלה של ורדינה דומה באופן חשוד מאוד לזו של האלי ברי בטקס האוסקר של 2002, ובכל מקרה – לשתיהן הגוון והטקסטורה מחמיאים מאוד. גם מגי כהן מזכירה לנו אייקון אופנה בולט - את אילנה אביטל - בפיס שהוא ספק גופייה, ספק חולצת פולו, ספק צווארון חגיגי, ונראה יותר קרוב לשנות ה-70. באופן כללי, הסטיילינג נראה כאילו יובא ישירות מתוך טלנובלות המופת "לגעת באושר" ו"לחיי האהבה" ששודרו ב-2000 ו-2001.
אלמנטים אמנותיים
הראשון שעולה לבמת ההופעות הוא שלומי שבת, ששר את ההמנון הלא-רשמי של מועדון אלנבי 40, "נדנדי". שבת מסביר שהשיר נכתב על תאווה ("מטח כבד של מבטים את גופה שוטף, שורטת את האוויר ואת שדיה מבליטה, הגברים עומדים בתור דם ניגר מזיעתם, הם חולמים איך היא הלילה תבלה במיטתם"). ברקע: רקדניות עם שיער שלא נגזז מגיל חמש. כשזאביק משוחח עם הזמרים סביב השולחן, שבת ומגי כהן מעלים זיכרונות מיהוד, מגרים אותנו בדיבורים על קולינריה טורקית משובחת, ומתישהו שלומי מספר כמה התפלא כשמגי "גנבה" לו שיר כדי לתרגם ליוונית, שהרי בדרך כלל הם אלו ש"מפלחים" שירים מהיוונים והטורקים.
אחר כך שבת עולה יחד עם אייל שחר והשניים שרים את שירו היפה של זוהר ארגוב, "ים של דמעות" (נינט קיבלה השראה מהביצוע הזה? ואולי להפך?).
השיא האמנותי מתרחש כשזאב רווח מזמין את "שחר" לשיר את הסינגל שלו, וננסי מבליח עם משהו טוב: "בהתחלה זה היה 'היי פייב', אחר כך 'היי פור' ואז 'היי ביי'". שחר עולה לשיר את הלהיט שלו, "עושה לי את זה", אותו כתב גל אשר, חצי מהדואו הסקסי של הניינטיז "נונה" (לצד נעה תשבי). הוא נראה כמו מי שבורח לו שלשול. לאורך כל השיר הוא נאבק בעצמו ובמציאת הסולם הנכון, והוורידים בצוואר נראים על סף פיצוץ. מה שכן, המעריצות של היי פייב שגודשות את האולפן, שוב מוכיחות את עוצמת אהבתן והן מרימות לו חזק על אף הזיופים וההשתנקויות.
תרבות דיבור ותקינות פוליטית
בין הצגת האורחים והשירים, זאב רווח מספר כמה אנקדוטות עדתיות חביבות ואיזו בדיחה מתגלגלת ארוכה על מרגלית המנחוסה, אשתו של חבר קרוב שהוא ביקר השבוע, והחבר סיפר איך המרגלית הזאת נשארה לצידו כשהפסיד את כל הכסף שלהם בהימורים, כשפוטר, כשביתם נשרף והוא התקמצן על הביטוח, וגם עכשיו כשהוא חולה בבית חולים. הפאנץ'? היא שמביאה לו את כל המזל הרע! איך הצעירים כותבים בסנאפצ'ט שלהם? פיפי.
ננסי ברנדס, לעומתו, מבקש "להיכנס לעומק הקורה" (הטעות במקור), וכמו הלבוש שלו, שיכול להיחשב "רלוונטי" למשך לא מעט עשורים, גם את הבדיחות המעופשות שלו קשה מאד לייחס לתקופה ספציפית. הוא לא מדבר על פוליטיקה, אין אף התייחסות אקטואלית לענייני השעה, ואת כל הצחוקים שלו כבר שמעתם לא פעם ולא חמש פעמים מהדודים הכושלים שלכם, מהקולגות ומשאר ריקבונות מדכדכים: נשים לא יודעות לנהוג, הן אוהבות לבזבז את הכסף של בעליהן, הבעלים אוהבים סקס בפומבי ורק מחכים לקבל קצת אקשן, והסינים נותנים לילדים שלהם שמות על סמך הצלילים של ניפוץ כדי קריסטל יקרים על הרצפה (פינג, טונג, באן). הוא גם סיפר סיפור מקסים על כושי ענק אחד, ושהכושי הזה בא לעבוד ככושי אצל אחד שרצה לפנק את אשתו ו"בלי להיות גזעני" – היא בסוף נהנתה רק כשהכושי טחן אותה. במקור הוא אמר "כושי" עוד 3-4 פעמים. קורע.
הצמד הקומי חיים וירון מגיעים עם סוג של מופע דראג משונמך, כי הרי אין משהו שישראלים אוהבים יותר מאשר לראות גברים מרושלים בבגדי נשים. אז אחד מהם מגלם את זמרת הברים ברברה, והשני הוא אב בית רפה שכל עם מבטא מרוקאי משמעותי ואנגלית לא טובה שנאלץ לתרגם אותה לקהל. כשהיא מבקשת "טרנסלייט" זה מבחינתו או טראנסים כסגנון מוזיקלי או טרנספר בקטע של הגליה בכפייה של אוכלוסייה. ניכר שטרנסג'נדרים באותה תקופה הם בעיקר מושא של החינמון "הזמן הוורוד" (שפעל עד 2008 בערך). בהמשך הם נותנים ליפ סינק חובבני לביצוע ג'אז של Fever, וכשזאביק נפרד מהם, חיים זנאתי דוחף מהר איזכורים לתפקידיו האייקוניים של רווח בסרטי הבורקס האהובים (שגם הם על-זמניים). קלאסה מא' ועד ת'.
קולות מן העבר
"אם מחייגים למשטרה 001 הם מגיעים ברוורס?" (ננסי ברנדס על שיטור יתר)
"אם אתה הולך למסעדה איטלקית ואתה אוכל פסטה ואח"כ אנטי פסטי, מה הפלא שאתה נשאר אחר כך רעב? זה מנטרל אחד את השני" (ננסי ברנדס מקנא בביצה עלומה, מבקר המסעדות של mako)
"באותה תקופה חשבתי אם זה הזמן הנכון להוציא את הדיג'יי הראשון לרדיו או לא?" (ורדינה כהן משתפת בתהיות ובמה שהיה אז כנראה סלנג למונח "סינגל")
איפה הם היום
ידיעה ממש טרייה: ננסי ברנדס ובת הזוג מתגרשים. ממש מפתיע לאור היחס הנפלא שלו לנשים...
זאב רווח נמצא ברשימה המקוצרת לפרס ישראל כל עוד זה תלוי במירי רגב
גל אשר, שותפו המוזיקלי של שחר, הוא איל נדל"ן באמריקה
איל שחר, יש להניח, עוד מעכל את ביטול האיחוד של היי פייב וחי טוב-טוב מהתמלוגים של "השקט שנשאר"
ארנון צדוק מביים סרטים ובעיקר צריך להסביר לכל המבולבלים שהוא לא מתחתן עם יהודית באומן ושהוא לא מבין מי אלו סטטיק ובן אל
חיים זנאתי התחתן עם גרושתו של דודו טופז
שלומי שבת ממשיך לרגש את עם ישראל עם להיטו "אבא" ובקרוב יסתובב שוב על כיסא ויתלוצץ עם אביב גפן