בלי הכנה מוקדמת, קיבלנו אתמול את המהדורה האחרונה של "מבט" אי פעם. גם מיכל רבינוביץ' לא התכוננה לזה, וגם לא גאולה אבן, שהשתנקה במהדורה המוקדמת ואמרה בדמעות: "זה היה ביתי המקצועי במשך שנים, המון רגעים קשים והמון רגעים טובים; הרבה אנשים טובים הולכים הביתה ואני מקווה שהם ימצאו את דרכם המקצועית".
לעולם לא נדע אילו קליפים מופלאים היו מצליחים להרים מהארכיון המפואר ואילו אורחים מפתיעים היו מגיעים לשאת דברי פרידה מתוכננים ומתוסרטים. אולי היו עושים העלאה מחודשת לקלאסיקה "ברנשים וחלומות"? אולי חיים יבין היה עושה חיקויים ויהורם גאון היה מעניק עוד ראיון מרומז? במקום זה היינו עדים לאנדרלמוסיה של ממש. קרקס.
באחד מרגעי השיא של הערב קרע אחד מאנשי הצוות של התכנית את חולצתו לאות אבל והתיישב על רצפת האולפן, המום ועצוב. והוא ממש לא היה היחיד. עובדי רשות השידור נראו על המסך ברגעיהם הקשים והפגיעים ביותר, בסוף דרך הייסורים שעברו בשנים האחרונות. מורשת כל כך עשירה בפנינים, בקלאסיקות ובתכניות אירוח אהובות שעיצבו במידה רבה את הדרך שבה למדנו לראות טלוויזיה, נמחקת ומושלכת כלאחר יד.
כך, בין כתבה על שניר שלא נתן לכיסא הגלגלים לעצור אותו בדרך להיות די ג'יי לסקירת סגירת המלך דוד במסגרת הביקור החגיגי של דונלד טראמפ, זרמו עובדי רשות השידור לאולפן ולחדר הקונטרול במפגן של אבל והלם. הניגוד בין הכתבות המושקעות שהוקלטו מראש לדרמה שהתחוללה באולפן הייתה צורמת וסוריאליסטית. רבינוביץ' ניווטה במקצועיות ובענייניות בין הכתבות להתייחסות המיידית לבשורה שנחתה על רוממה, אבל היה קשה לשמור על איפוק. וכך, אחד אחרי השני, נפרדו האנשים באולפן בדמעות (ובביקורת), ולא הצליחו אפילו לסיים את נאומי הפרידה המאולתרים. מטריד ומכעיס לראות איך יורד המסך על השידור הציבורי בצורה כל כך ברוטלית וחסרת חן, כאילו למישהו היה דחוף למנוע משדר פרידה חגיגי ומכובד.
אפשר לדון עד מחרתיים בשאלת הברנז'איות של השיח סביב השידור הציבורי, ובכך שמדובר בגוף עם בעיות ועם שחיתות. ועדיין, משהו בשידור אתמול צבט בלב. אפשר רק לקוות שהתאגיד החדש יראה לממשלה חסרת ההגינות והקלאס הזאת מי יבכה אחרון.