התכנית
"סיבה למסיבה" עם גידי גוב
הרקע ההיסטורי
כיום "סיבה למסיבה" זכורה לנו בעיקר כתכנית האירוח של רבקל'ה מיכאלי, אבל לפניה היו שם (קחו אוויר) דודו טופז, דודו דותן, מני פאר, אהוד מנור, ספי ריבלין - כולם ז"ל - ועוד. ביניהם ישב על כס המנחה גם גידי גוב יבדל"א (בדיחת בית הקברות הטלוויזיוני פשוט כותבת את עצמה כרגע).
התכנית עצמה נודעה בזכות פינות הסאטירה הפופולריות שנולדו אצלה, כמו "נווו, מה אתם אומרים" של שלמה ניצן והחיקויים המבריקים של רבקה מיכאלי וטוביה צפיר שהפכו לקאלט. ואולי אנחנו סאקרים של הטרנד הזה, אבל פתיח התכנית, שמציג גרפיקה צבעונית של שמפניה נמזגת לכוסות וזוג רוקד על גבי רקע שחור, נראה קצת כמו GIF מהמם שהקדים את זמנו.
האורחים
הסופר והמשורר איל מגד, צמד הדודאים, צמד הפרברים, הזמר/שחקן/חזן הסובל מטורט חיקויים חמור מוטי גלעדי, הפנטומימאי הלאומי חנוך רוזן, הלהקה העולה משינה (שכבר הוציאה את אלבומה הראשון), גדול המלחינים סשה ארגוב, זמר האופרה גבי שדה (חורך את הבמות באותו זמן ב"גבירתי הנאווה" עם ריטה), הקוסם הקצ"ר (קוסם צבאי ראשי, באמת) קליוסטרו והאדריכל אברהם יסקי עם אשתו דליה. דליה, אגב, היא האישה השנייה המתארחת בתכנית, לצד הזמרת אורה זיטנר שמופיעה לצד להקת זמר.
מסקנה: כשאין טלוויזיה רב-ערוצית לא צריך להתאמץ ואפשר להביא לתכנית אדריכל, פנטומימאי וקוסם.
בחירות אופנתיות
מצד אחד: התזמורת בניצוחו של דוד קריבושי בחליפות טוקסידו מתוקתקות, וקליוסטרו הקוסם המסתורי בחליפת קוסם מסורתית, עם חולצת רשת סקסית ומסתורית שמבצבצת ומגרה את העין. מצד שני: גידי, קפטן הספינה, בג'ינס, טי שירט ונעלי ריבוק לבנות, שם על כל זה מקטורן שחור עם פסים, כבד כזה (עם כריות כתפיים, כן?), שמשווה לו בעיקר לוק של נער מחופש עם הבגד של אמא. קומבינה ישראלית טובה, אין מה להגיד. על כמה אורחים ניכר שהם תקועים חזק באופנת שיער הפנים והחליפות של שנות ה-70, אבל על הצעירים יותר רואים את רוח התקופה והמעבר בין אופנה מצועצעת, צבעונית ועליזה לסגנון המאופק יותר. אם תרצו, ההיפסטרים של הימים ההם.
הלוק של חנוך רוזן, אגב, לא באמת מספק לנו רמז קונקרטי, כי רפרוף מהיר על מאגר תמונות שלו מעלה את החשד הסביר שמדובר בערפד היהודי האמיתי – הבן אדם נראה בדיוק אותו דבר משנות ה-80 והלאה.
אלמנטים אמנותיים
האולפן עצמו הוא מעין אולם קונצרטים, שאכן מארח הופעות מכובדות של מיטב המוזיקאים האשכנזים של אותם ימים, שלצידו נמצא "לאונג' הראיונות" עם ספה לבנה לאורחים וכיסא משרדי לגידי, עץ דקל סינתטי, מנורה "עתידנית" ושני וילונות תריסים תלויים כמו קישוט. אפילו חלון מזויף לא יכלו לצייר שם.
השוט הראשון באולפן מתמקד בתזמורת שמבצעת קטע ג'אז מודרני באורך של 9 דקות, במה שנראה כמו ניסיון נואש להבריח את הצופה הלא-אשכנזי מן המסך. אחרי מופע קוסמות קצר, שכולל ערבוב חפיסת קלפים בלתי נראית, אנו עוברים להופעה של גידי גוב בכבודו ובעצמו. הוא מבצע את אחד מלהיטיו השחוקים והאהובים, "העיקר זה הרומנטיקה", בליווי התזמורת. אחריו מגיע איל מגד, מקריא שירה ומספר על הרגלי הצפייה של משפחתו בכדורגל (שכן באותו קיץ התקיימה תחרות גביע העולם בכדורגל) ומתעקש ש"מצטער" זה סלנג. מצטערת, התקשיתי להאמין, אני מכירה רק "סורי" ו"פליז". כמו כן סיפר מגד שהוא "חולם על כדורגל" (ברפרנס מוקדם בערך בעשור לשירו של אייל גולן).
מתפנקים עם עוד קטע מוזיקלי עד המרואיין הבא, אבל הפעם מדובר בספקטקל של ממש – הדודאים מגיחים לאולפן רכובים על סוסים (אמיתיים!!!) ונותנים לצופים המשועבדים בעיטת סוס לימי העלייה הראשונה עם שיר ארכאי. מיד אחרי הקטע המנומנם שדילל עוד יותר אוכלוסיית הצופים, מגיעה סטירת לחי מצלצלת בגילומו של מוטי גלעדי - מוטי נראה על קוק ומזיע בהתאם.
הראיון הזה הוא אחד הרגעים הכי קשים לצפייה שנתקלתי בהם והוא נע בין "חיים שכאלה" שמוטי עושה לעצמו, התנגחויות בין השניים, וחיקוי מזלזל שמוטי עושה לגידי גוב. ניכר שהמנחה מובך מאוד, וכך גם הקהל. מוטי ההיסטרי מחליט לזגזג בין כל ארסנל החיקויים שלו במין טראנס נוראי – מפרנקי ליין לשמעון פרס למייק ברנט לאריק שרון. הוא גם כופה הדגמה של כישורי קריאת התורה שלו עד שגוב לוקח מידיו את הספר בכוח.
שרדנו עד פה, מגיע לנו פרס, לא? ומה הוא יהיה? הופעה של הדודאים, הפרברים, חנן יובל ומתי כספי. החבורה שרה סביב לפסנתר-כנף את "איך זה שכוכב אחד מעז", כשביניהם מוצבת אישה לקישוט בצורה בה אין שום סיכוי לשמוע את קולה. לאורך רוב הביצוע ניתן לראות בעיקר את הגב והכתפיים שלה. הן נראות חזקות ובעלות יציבה טובה.
נראה שגידי גוב הצליח להתאושש מעט ממוטי גלעדי. חנוך רוזן עובר לשבת על הספה ספוגת הזיעה כדי לספר על מסעותיו באמריקה, ומתגאה במיוחד בקטע שביים יחד עם יגאל שילון (עדיין במאי סרטי מתיחות באותה תקופה) בחנות כלבו, בה הוא מתחזה לבובת ראווה ומהתל בקונות והקונים, נופל עליהם, מחבק וכמעט-כמעט חופן להן את השדיים. צחוקים שילונדע.
הבא בתור להתארח הוא אברהם יסקי - אחד מהאדריכלים החשובים, המוערכים והפורים בארץ. דליה אשתו נמצאת שם על תקן "מלווה" שמשלימה את משפטיו וצוחקת במקומות הנכונים. על מה הם מדברים? על מלחמתו ביתושים. אשתו הביאה לראיה לא פחות משישה אמצעי לחימה במטרד, וכל הראיון סב אך ורק סביב הנושא הזה, ממש כאילו נקלענו לשיחת יכנעז בארוחה משפחתית.
המרוויח הגדול ביותר מהמונופול של הערוץ הוא שלמה ניצן. מדובר ב"קומיקאי" בינוני ביותר שרוב הצחוקים המתפזרים באולפן אחרי הפאנצ'ים שלו נשמעים עייפים ומנציחים את הפער הבין-דורי במין הסכמה אילמת לאימפטונציה ודכדוך. בחוסר חן או תזמון קומי הוא שולף גזרי עיתונות ואומר אמירות יעני מושחזות וחריפות. קצב האיזכורים עשה לי בחילת מהירות. את מה הוא לא דוחף שם? נשיא המדינה חיים הרצוג, פרשת השב"כ, דו"ח ולד, ועדת בייסקי. אתם יכולים לזפזפ היום, לצופים בזמן אמת לא היה לאן.
האם היא הייתה שורדת גם עכשיו?
לא נראה לי. אולי אם עדיין היה קיים רק ערוץ אחד. דווקא היום, כשהערוץ הראשון ורשות השידור נבחנים תחת כל כך הרבה עיניים, ברור לכולנו שאנשים מחפשים לצרוך תוכן טוב והרבה יותר תקין פוליטית. בואו נגיד שמירי רגב בחיים לא הייתה מצטלמת לקידום תכנית שכזאת. ואם כבר תקינות פוליטית – על הסוסים האומללים שנאלצו לסחוב את בני אמדורסקי וישראל גוריון באמת שאין מה להרחיב, הרי היום רק רואים אלטע-זאכן באלנבי ומיד מתקשרים לדווח לעירייה.
ומה נגיד על הייצוג הנשי? האחת, אורה זיטנר, נבלעה בין כל הלבנבנים; השנייה, דליה יסקי, אלגנטית ככל שתהיה, הגיעה חד וחלק כאישתו של איש חשוב המציגה את שלל רכישותיה ומדגמנת עם בעלה דינמיקה של זוג נשוי מול כל עם ישראל. אה, ויש גם דוגמנית שמגיחה בסוף הפינה של שלמה ניצן, רוכנת על ברכיה ומפליקה על ישבנה כדי להרוג את היתוש שנח שם.
איפה הם היום?
חנוך רוזן ממשיך לביים במרץ את מיטב המופעים בישראל והביא לנו את היי סקול פסטיגל המופתי בחנוכה האחרון.
את מוטי גלעדי ראינו בעונת "האח הגדול VIP" האחרונה מנשנש עם סתיו סטרשקו פרוקי רגליים ומסתכסך עם אריאנה מלמד.
ישראל גוריון בגיל 80 עושה לכולנו חשק ליטול מגה גלופלקס ולשים שלייקעס.
אברהם יסקי נפטר לפני שנתיים, ובמוזיאון תל אביב לאמנות מתקיימת תערוכה על עבודותיו.
גידי גוב נאכל על ידי קרין גורן במקבץ הפרסומות האחרון.