מה יותר כיף, רגש או שכל? כי זו הסוגיה שריתקה יותר מכל את מתמודדי האמזונס השבוע, אחרי קונפליקט ה"נחש או שלשול" כמובן. מתברר שכל פעם שמישהו רוצה להצדיק את הטמטום שלו הוא מכריז בחשיבות: "אני פועל מהרגש!" ושב לעיסוקיו שמח וטוב לב. ככה זה אנשים שפועלים מהרגש, חמים כאלה, אמוציונלים, לא חושבים, רק מדלגים להם ברחבי העולם ומרגישים דברים להנאתם, בעוד האנשים שפועלים מהשכל מדדים אחריהם עם שקית.
זה לפחות מה שלמדתי מטקס ההקרבה של קבוצת קונדור, שבו הודיע דודו כהן "אנחנו אחרים, אנחנו עובדים עם הרגש", דניאל הסבירה "כי אתה פועל משכל ואני מהרגש" לאילן כשניסה להתווכח איתה, ושחר סתם צווחה "דרך אגב גם אני פועלת מהרגש!" ברגע הפוגה אקראי. תיכף ומיד התרגשתי מהאנשים מלאי הרגש האלה, מחיתי את עיניי בממחטה וישבתי לסרוג שמיכה ליתומים עיוורים בהשראתם. אבל התחלתי מהסוף, מטקס ההקרבה, אז בואו נחזור להתחלה ונעשה פה קצת סדר. אבל סדר עם רגש!
ובכן מתברר שבין הקבוצות רווחת התפיסה שהיגוארים לוזרים משום מה. ייתכן שקשורה לכך העובדה שגם אם תבקשו מהם לקפל מפית הם ישר ייפלו על הגב יפרפרו וימותו. בכל אופן, שתי הקבוצות האחרות יורדות על אנשי קבוצת יגואר וקוראים להם "שאריות" והיגוארים נורא נעלבים, כפי שרמז יהודה קלות: "מה שאריות? אני שאריות? אני לא שאריות. אתם שאריות? אני שאריות? אני לא שאריות. ואם אתה אומר שאני שאריות, אני אראה לך כמה אתה שאריות כי אני לא שאריות אתה שאריות". השתכנעתי. ריי, שמזכיר לי יותר מדי את רוי-בוי דביל היער הקסום מקלטות הילדים ולכן תמיד אזכור אותו כריי-בוי, מנחם את יהודה ש"אנחנו לא שאריות, אנחנו סינגרטיים", שזה "שאריות" במפגרית. מלאים עזוז מחליטים חברי הקבוצה שהפעם הם יהיו ראש לשועלים ולא זנב לשאריות, וינצחו את המשימה בנחישות ובעוצמה, והם חוגגים את ההחלטה הזאת בליפול מהרפסודה על הדקה הראשונה.
המסע היום הוא לטריטוריה של שבט סיונה סקויה, שהם "השבט הכי חכם באמזונס", כלומר הרייבנקלו שבחבורה. במילים אחרות, אנשים של שכל. בדרך לשם שחר שואגת על הרפסודה "ישמח חתני" והאוזניים של ידידיה נושרות כמו שלכת. "היא עושה לי כאב ראש", הוא מתייפח. עוד קודם לכן הוא נטל את שחר לשיחה כדי לשכנע אותה להוריד קצת את הווליום, על ידי כך שיספר לה שפעם היה סלב. "קראו לי תמיר קמחי", הוא נאנח בענווה, מניח לה לעכל את הבשורה המדהימה. ברם ההתעלפות המצופה לא התרחשה, גם לא זעקת ה"תמיר קמחי?! למה לא אמרת קודםםםם ברור שאני אוריד את הווליום למענך הו מגיש מגזין התרבות מטרונום בשנים 90'-91' תן לי לנשק את ידך למען השם!!!" כך שהשיחה מסתיימת באפס תובנות ומקסימום דציבלים עתידיים.
בשבט הסיונה-סקויה פוגשות הקבוצות שאמאן חמוד עם נוצה באף שאמור לכופף אותם על שרפרף, לנפנף עליהם בעלים תוך שירת "לי לי לי" ולהחליט אם יש להם נשמה רעה או טובה. כביכול מתרחש כאן מבחן כליות ונפש אבל בפועל השאמאן סתם מחליט שרירותית שכל הבנות טובות וכל הבנים רעים. הפמינאצי הזה נתן אפילו לאודי הטבעוני ציון של נשמה רעה, ומדובר באדם שעורך ימי הולדת לשמרים. יוצאי הדופן היחידים הם רונן שסומן כנשמה טובה ורוקד לכולם זומבה על הדם, ובתיה שסומנה כנשמה רעה אבל ממהרת להבהיר שלא אכפת לה כי הקב"ה שלה מנצח את הקב"ה של השאמאן אז תסתמו.
אחרי שכולם שמעו מהשאמאן איזה חארות הם, ממשיכים המתמודדים למשימת הנחשים והצפרדעים, שמורכבת, וול אתם יודעים ממה. כולם משתתפים במשימה חוץ מהבנות של קבוצת קונדור בהנהגת שחר, שעומדת בתוך מים בגובה ברך ומכריזה שזה טו מאץ' לדרוש ממנה לשחות. טוב היא בנאדם של רגש, היא צריכה לחכות למוזה כדי לבצע מטלה, אי אפשר סתם ככה להתכופף ולהוציא חתיכת עץ משלולית. מדוכדכים אך רגישים ממשיכים חברי קבוצת קונדור למחנה, ומפסידים לפאקינג יגואר, אנשי השאריות.
ואז ידידיה מתפוצץ על שחר. כל התסכול שהצטבר בו, כנראה, מאותו רגע שבו אמרה "תמיר מה קמחי?" עף החוצה כמו אלף שלשולי עץ, והוא צועק עליה "פרחה" ו"פח זבל". עכשיו "פרחה", למי שלא עוקב אחרי אורטל בן דיין, זו מילה שכבר אסור להגיד. זבל כן, פרחה לא, בטח אם להורים שלך קוראים קמחי. "זה כבר הביא אותי לקצה", זועם דודו, "ואם הקופים קמו, יש בעיה".
כן גבירותיי ורבותיי, אתם לא טועים, זכינו שוב במלחמת עדות! כי אם חשבנו לרגע שהעימות בין שחר לידידיה עוסק בווליום, או בטמפרמנט אישי, או סתם בפער דורות ותפיסות עולם בין צעירה מוחצנת להיפי מזדקן, הנה החזירו לנו אותו לקונטקסט הנצחי: המוצא של סבא שלך. גם באמזונס נצטרך להמשיך למרפק אחד את השני בלחש: "אה, היא מזרחית? מאיפה זה השם כספי? רגע, והוא? רגע, חצי חצי זה נחשב?" שוב פשפושי יוחסין הם התרגום הכמעט בלעדי לקריאת הקונפליקטים. שוב בובלילים ופרידמנים, נחשים וצפרדעים, איזה צבע מורח לך השאמאן על המצח. גם באמזונס, הקופים – וזה דימוי של דודו אז אל תצטטו אותי בזעזוע בעמוד של "תור הזהב" כן? – ממשיכים להתעורר.
מה שמוביל אותנו לטקס ההקרבה שאיתו פתחנו. לאחר שידידיה מתנצל על ההתפרצות שלו בפני כולם, דודו מבהיר ש"הוא לא מהשכונה שלי. אנחנו אחרים, עובדים עם הרגש, לדבר ישר ולחשוב עקום". שזה קצת מוזר, כי מה שידידיה עצמו עשה באותה התפרצות מושמצת היה בדיוק זה: הוא נטש את השקט והנימוס וההכלה ה"אשכנזיים", התיר את הרסן והוציא את מה שבער בו מבלי לחשוב. הוא היה, כמו שאומרים בשפת הריאליטי, "אותנטי". אז למה דווקא התקרית הזאת גרמה לדודו להחליט שהם מעולמות שונים? דווקא עכשיו, כשידידיה פועל סוף סוף מה"רגש" המהולל הזה שדודו ושחר כל כך מתלהבים ממנו?
לא ברור, אבל מה שבטוח זה שבאותו רגע הדוברה נחצתה לשניים. ידידיה, אילן והגר, אנשי השכל, מול דודו, שחר ודניאל, אנשי הרגש. כך חילק אותם דודו, וכולם קיבלו עליהם את הדין. "ידידיה, הקבוצה בחרה להקריב אותך", מסכם גל, "יש לך משהו להגיד?" ידידיה נושם עמוק, דמעות עולות בעיניו, והוא מתחיל לדבר על הבדידות שלו, על הריחוק שהוא חש מחבריו לקבוצה, על תחושת חוסר השייכות. "אני קם בבוקר, ואף אחד לא אומר לי בוקר טוב", אומר ידידיה איש השכל, ושחר, אשת הרגש והלב זהב והחום המשפחתי, מכריזה מהצד בציניות "וואו!".
נו, ככה זה בשכונה.
אמרו:
"שחר מוציאה שם רע לבלונדיניות" (ידידיה. כן, כי הן נהנו מתדמית כה משובחת עד היום)
"יש הרבה דברים רעים שעשיתי כשהייתי צעיר, לא כי אני רציתי, כי החברה הכריחה אותי לעשות אותם" (מכריחים את דודו 1)
"החברה עשתה אותי כזה" (מכריחים את דודו 2. תפסיקו להכריח אותו תנו לו להיות מקסיםםםםם)
"אני מתעסק בטקסים רוחניים כל החיים המזורגגים שלי!" (אודי בהתקף רוחניות)
"התדר של האנרגיה השלילית והוולגריות הרחיקו אותי" (ידידיה מסביר למה השאמאן סימן אותו כנשמה רעה. תדר יא בן זונה אתה תשלם על מה שעשית!)
"אני בנאדם טוב!" "כולנו אנשים טובים יא מכוער" (רונן ויהודה חולקים טוב)
"אף פעם לא הייתי בקונפליקט עם ילדה בת 22! אני רגיל להיות בקונפליקט עם מאסטרים!" (ידידיה עף על עצמו גם כשהוא כועס)
"לי לי לי לו לו לו" (השאמאן. עדיין עדיף על איב אנד ליר)