איך אתם אומרים לי דבר כזה! אני אמא לילדים!
את המשפט הזה, או וריאציה עליו, שמענו לא מעט בטלוויזיה, לאחרונה במיוחד ממירב וסימה. בואו ננסה לפרק אותו. נתחיל מ"אמא לילדים". יש כאן כפילות מיותרת, אם את אומרת שאת אמא ברור שיש לך ילדים, אחרת היית אומרת "אני אמא לשנאוצר מקסים". המטרה בהוספת המילה "ילדים" היא שכולנו נדמיין פעוטות רכים, מה שיבטל, כמקובל, כל מחשבה אחרת שהתרוצצה אצלנו. הקישור המופרך בין שני חלקי המשפט מתקבל משום מה בטבעיות. במיוחד כשהוא חזר גם במספר עונות של "הישרדות" ולאחרונה גם במקרה הדס שטייף והמתחזה (פיסת הטראש הטלוויזיונית המרהיבה והכיפית ל-2018, ללא תחרות), שהחליטה לא להגיש תלונה נגד המתחזה כי "היא אמא לילדים". לרוב לא תופיע המילה "כי", אבל היא משתמעת מהחיבור בין שני חלקי המשפט: דברים שאנשים אומרים לך, העובדה שאת אמא.
האם יש דברים שאסור לומר לאם? סליחה, "אם לילדים"? האם אמהות הן אוכלוסייה שברירית ופגיעה יותר שיש להתחשב ברגשותיה? אני אם לילד, אני לא מצפה שמישהו יחוס עליי. ובכלל, זה לא אמור להיות הפוך? אמהות הן נשים שעברו לידה וגידול ילדים, תפרו להן דבר או שניים בגוף והן לא ישנו שבע שנים, מה שישבור אותן זה לא קטטה על אי. גם חלק מהדימויים הנפוצים לגבי אמהות קשורים לחוזק: "לביאות", "לוחמות", "סופרגירלז". אלו לא החומרים שנסדקים רגשית מקצת אלימות מילולית.
אלו לא האמהות, בטח תגידו, אנחנו חושבים על רגשותיהם של הילדים. זה יפה וחומל במקרה של הדס שטייף, שיודעת שתלונה (מוצדקת) במשטרה תשבש את חייהם. אבל עד לאן צריך לקחת את זה? יכול להיות שילדים שצופים באמא שלהם יצולקו לנצח מלראות אותה רבה עם אדם זר בעודה מחופשת לנסיכה. אבל ממה הם יצולקו יותר, מההתנהגות של האדם הזר או של אמא שלהם? בעימות בין סימה למירב, לא יותר הגיוני שסימה תאמר לעצמה "אני לא אצרח את מה שבא לי כרגע כי הילדים שלי צופים בי בבית"? אביבית אמרה לסימה שאמנם אין לה ילדים, אבל יש לה אמא ואבא שצופים. צודקת, גם זאת קרבה מדרגה ראשונה, האם ברגשותיהם לא צריך להתחשב?
ואולי, כשמביטים פנימה, אין כאן בכלל התחשבות באף אחד. העניין הוא לא רגשות, אלא מעמד. הרי סימה לא אומרת לאביבית שבגלל שהיא אמא היא רגישה או פגיעה יותר, להפך: היא אומרת שהיא נעלה עליה. שהסטטוס שלה גבוה יותר, שאמהות מגיעה - מלבד סט הקשיים וההתמודדויות - גם עם עלייה במעמד. כשסימה מתפלצת מ"איך אתם אומרים לי דבר כזה, אני אמא לילדים", היא בעצם אומרת: איך אתם מעזים לומר לי דבר כזה, אני אמא לילדים, אני טובה מכם. היא האישה שילדה, סימה פרי סער. החברה משדרת לנו שכבוד זה משהו שאמהות זכאיות לו יותר מנשים אחרות. אם את לא מצליחה להיות אמא, את זוכה לרחמים ולהשתתפות בצער. אם את סתם לא מעוניינת להיות אמא, את משלמת מחירים חברתיים כבדים שכוללים לעתים נידוי, תוויות וקיטלוג. זה עניין ישראלי, אנחנו כבר מודעים לכפייתיות הלאומית בנושא ילודה, זאת המדינה שבה אם את לא אמא משהו איתך לא סבבה.
אנחנו רגילים לדרישה החברתית או לציווי הפנימי של ילדים לכבד את האמהות שלהם ואמהות בכלל. פגיעה באמהות היא הדרך להעליב, בין אם זה "בן של זונה" (בכל שפה יש קללה על אמא, היא הדיפולט) ובין אם בדיחות "יור מאמא". אבל מדובר כאן ביחס של ילדים לאמהות שילדו אותן, לא מדרישה חברתית כללית להתייחס בכבוד רב יותר לאמהות.
מצד אחד אפשר להבין את זה, אמהות הן אוכלוסייה שנדפקת בשיטתיות. בשוק העבודה, במשכורת, בהגשמה העצמית, ברגשות האשמה, הפיצוי היחיד שלנו הוא הכבוד הסמלי הזה. בת של מלך ואמא של נסיך. אבל הבעיה בשיח הזה היא שכפועל יוצא מהכבוד שמגיע לאמהות, אפשר לרמוס את רגשותיה של מי שאינה אמא. בין אם ביחס משפיל כמו שאביבית זוכה לו, ובין אם בהפעלת אלימות מעודנת יותר כמו חזרה בלתי פוסקת על "את לא תביני" והדרה מרוב הדיונים בעולם. קשה להיות הרבה דברים בישראל - ערבים ודרוזים ולהט"ב, לא חסר. אבל איפשהו בסביבה של האנשים שכן מקבלים זכויות מהמדינה, קצת מתחת לנשים, מסתבר שמתייחסים לא משהו גם לנשים בנות ארבעים שלא ילדו.
ובאמת יש אנשים, שלא במסגרת תכנית ריאליטי, שמשתמשים בטיעון הזה? מישהי אמרה פעם לאדם כלשהו לא להגיד לה משהו כי יש לה ילדים? כי להשתמש בילדים שלך כדי להשתיק מישהו זה קצת נמוך, במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בתופעה נדירה. מותר להגיד לך הכל. זה לא שיש לך חד קרן, כולה ילדים. גדלי אותם בנחת, ותתמודדי כמו כולם עם הזבל שהזולת זורק עלייך ושאת מרעיפה עליו בחזרה.
