יורו

שידורי היורו החלו השבוע, איזה כיף! כלומר, כיף לאנשים מסוימים. לאלו שנאלצים ללכת לחדר אחר ולראות "ברידג'רטון" במחשב - פחות. אבל בניגוד לאירועי היורו הרגילים, שכוללים התקהלויות חברים, בבתים או בברים, דיווחים נרגשים בכלי התקשורת ופרשנויות באתרים ובעיתונים (שמעניינות, ובכן, את מי שהן מעניינות) הפעם היורו אפוף דממה. נכון, אנשים עדיין צופים, גרעינים שחורים עדיין מפוצחים, ככל הנראה גם טפסי הימורים היתוליים במקומות עבודה עדיין נשלחים במיילים מעיקים עם "ריפליי אול", אבל הכל בווליום מאוד מאוד נמוך. בית שלא כולל חובבי ספורט נלהבים, יכול לפספס שהדבר הזה בכלל מתקיים. 

מצבה הרפואי של קייט מידלטון

סליחה, קייט. נכון שכל העולם עסוק בניתוח תמונות שלך מהופעה פומבית נדירה ובהפצת שמועות על מצבך הבריאותי וכמה חמור הסרטן שלך. גם אנחנו היינו רוצים לעקוב בכפייתיות אחרי הסיטואציה, אנחנו פשוט עסוקים בלנסות לנחש את מצבו הרפואי של ראש הממשלה של עצמנו. האם אי פעם נשוב להשקיע אנרגיה לא פרופורציונלית בבית המלוכה הבריטי? הלוואי שכן. אין מדד טוב יותר לחוסנה ושלוותה של אומה מאשר הפנאי הרגשי שיש לה לשנוא את מייגן מרקל. 

בן אפלק וג'יי לו אולי מתגרשים

ואולי לא. מי יודע? יש עדויות לכאן ולכאן ומדורי הרכילות ברחבי העולם עוסקים בהן בהרחבה. גם כאן אפשר למצוא כמה אזכורים, כמובן, אנחנו עדיין חלק מהציוויליזציה המערבית, אבל לרוב הם ייענו במשיכת כתפיים אדישה. סורי, אנחנו בדיוק מיירטים כטב"ם. בשביל שיהיה אכפת לנו מגורלו של מי מהם, הוא יצטרך לענוד סיכת חטופים או, לחילופין, למלמל איזה "פרום דה ריבר טור דה סי" ולהיכנס לרשימה השחורה שלנו. בהצלחה, בניפר, אולי בפעם הבאה שתחזרו יהיה לנו אכפת.

אולימפיאדה

בעוד חודש תיפתח האולימפיאדה בפריז וככל הנראה נהיה עסוקים בכמה מדליות נקטוף, בתגובות העולם כלפינו ובקריאות להחרים אותנו מצד נבחרת ההוקי של קוויבק. אבל סתם ככה לשבת מול שידורי האולימפיאדה, לצפות במשך שעות בנבחרת האתלטיקה הרוסית מאתגרת את חוקי הפיזיקה, להעריץ את גופם המבהיק, הדולפיני, של השחיינים, להשתאות מול עוד שבירת שיא בריצת 100 מטר, לספור שרירי גב על מתעמלי מכשירים ולהתפעם מיכולותיו של הגזע האנושי? כנראה שפחות. אולימפיאדה היא מהאירועים שגורמים לנו להרגיש חלק מהעולם, קשה להתמסר לה כשאנחנו מרגישים כל כך בחוץ.

בחירות בארה"ב

אכפת לנו מהבחירות בארה"ב, ברור, אבל בימים כתיקונם היינו יכולים ליהנות הרבה יותר מהטרללת האמריקאית. לצפות מהצד בעונג בהכפשות ההדדיות, לצקצק על האסון שהוא טראמפ, לעשות מרתון "הבית הלבן" עד נובמבר כדי להיכנס לאווירה, להזמין מרצ'נדייז מכל מי שנוסע לניו יורק ולהיגעל מקונספירציות מופרכות בפורומים של אלט-רייט. אבל עכשיו? כל תנועה בצמרת השלטון האמריקאית יכולה להיות מכרעת לגורלנו. איך אנחנו יכולים ליהנות מהבחירות שם, אם אנחנו דואגים מהשפעתן על החימושים כאן? והאם אי פעם נצליח לחשוב על משהו בעולם במנותק מעצמנו? 

גלי חום משוגעים בכל העולם

בקושי יוני וכבר אנחנו מתמודדים עם טנטרומים אקלימיים בלתי נסבלים. ולא רק אנחנו - גם באירופה וארה"ב אפשר לטגן ביצה על גג של רכב. 14 עולי רגל מתו מגל חום במכה, האקרופוליס ביוון נסגר בגלל החום והשירות המטאורולוגי הישראלי פרסם שהטמפרטורות בארץ ביולי ואוגוסט צפויות להיות גבוהות יותר מהטמפרטורות ב-30 השנה האחרונות. בימים כתיקונם זה היה אמור לעורר דיון או דרישה להיערכות כלשהי אבל היום? יש לנו מספיק על הראש. אי אפשר לדאוג גם מהחום וגם מחיזבאללה. מתישהו בשנים הקרובות, כשמשבר האקלים יחזור לנשוך אותנו בתחת ללא הבדל לאום, דת ודעה פוליטית, נרגיש ממש מטומטמים שהתאמצנו כל כך להרוג אחד את השני.

פאף דאדי איש מפחיד

סחר בבני אדם, סימום, אונס, תקיפות ברוטליות, הטרדות מיניות, ניצול מיני של נשים וגברים ולפחות רצח אחד - האירוע המתגלגל שהוא האישומים נגד פאף דאדי היה יכול לספק לחובבי תרבות הפופ שעות כל כך רבות של הנאה, עניין ורכילות מצוינת (זה כל כך אנוכי מצד המדינה להתפורר בזמן שאירועים מסעירים כל כך מתרחשים בעולם!), אבל באמת שאין לנו יכולת לקחת מרחק אומנותי ממטורפים סדיסטיים כרגע, יש לנו מספיק משל עצמנו.

הקריסה השלטונית בהאיטי

מתחילת השנה נהרגו בהאיטי מעל 1,200 איש ונעקרו מבתיהם מעל 300 אלף איש. אוקיי, נכון, זה לא ממש מרשים אותנו. אבל ארגוני הפשע, ששולטים כרגע במדינה בראשותו של גנגסטר שפועל תחת הכינוי החמוד "ג'ימי ברביקיו" (בגלל מנהגו להצית אנשים), פרצו לבתי הכלא ושחררו לרחובות 4,000 אסירים, המדינה כולה בכאוס, מהומות ואימה ואזרחים מנסים לברוח מהמדינה בכל דרך אפשרית. האם סבלה של מדינה אחת יכול להרים לאחרת? אולי! אבל גם אם לא, שווה לנו להתעניין בהאיטי רק כדי להיזכר שעדיין לא הגענו לתחתית. יש עוד דרך.