בואו נסכים על דבר אחד: בראד וג'ניפר לא באמת צריכים לחזור. ברור שיש אפשרות סבירה שהטור הזה יעלה ושעה לאחר מכן יתפרסם פפראצי שלהם מתנשקים, סבבה, אני לא נביאה, אבל מהלך האירועים הסביר וההגיוני לא כולל חזרה של בראד וג'ניפר. די, זה נגמר. הקשר הזה מת יותר מהשיער של ירדן מהאח הגדול. הספינה הזאת כבר הפליגה, טבעה ושרידיה נמשו בטקס ה-SAG, היא לא אמורה לכלול קאמבק רומנטי. הלוואי שכן, שלא תהיה טעות, הפנטזיה הזאת קולקטיבית. הפרידה של בראד וג'ן נצרבה במילניאלז, היא מתויקת בנפש שלנו בקלסר משרדי בתוך שמרדף של דברים שלעולם לא נתגבר עליהם יחד עם נינט וגלעד שליט.
יש משהו בתמונות האלו מטקס ה-SAG - תמונות משותפות של השניים אחרי שזכו בפרסי שחקנים, הוא על "היו זמנים בהוליווד" והיא על "תכנית הבוקר" - שגרם לנו להחסיר פעימה. ולא פלא, אלו תמונות מסעירות, מפעילות, מרגשות. בראשונה (כך לפחות המוח שלנו מסדר את זה), השניים נתקלים זה בזו ובאופן נדיר בין אקסים ובכלל מכרים, באמת שמחים מהמפגש. אפשר לדמיין את אניסטון נותנת איזו צווחת רייצ'ל בעוד בראד עסוק בלעבור הבעה מ"אני הגבר היפה בעולם" ל –"אני הגבר היפה בעולם שמחייך עכשיו".
בתמונה השנייה יש חיבוק. הוא מחייך, היא לוחשת לו משהו (אם להיות מטא – בטח וריאציה על "אתה מתאר לעצמך את הכותרות מחר?"), ואז ממשיכה הלאה, אל התמונה השלישית והיפה מכולן: היא מתחילה להתרחק ממנו והוא תופס בידה, שמונחת על חזו, במן "רגע, אל תלכי". תפיסת היד הזאת, יותר מהחיבוק וההיתקלות, היא זאת שגורמת לנו לצרוח. אפשר להכריז על תמונת העשור בינואר 2020? כנראה שלא, וחבל, כי היא מתפקעת מרגש ואינטימיות. אם על ידה של מירי רגב שורבט השליף "אלברטו פרננדס", כאן בטח היה נכתב "הפעם אל תיתן לה ללכת". כי אנחנו מחכים לזה מעל עשור, מגיע לנו סוף טוב, תנו לנו אותו.
בראד פיט וג'ניפר אניסטון אמנם לא היו חלק מעולם הלחמת השמות הזוגיים, לזה זכתה רק ממשיכתה, אנג'לינה, אבל הם תמיד היו אהובים יותר מבראנג'לינה. קודם כל כי ג'ניפר אניסטון היא אחת הנשים הכי אהובות בארה"ב כבר עשרים שנה (ההוכחה התקבלה לפני כמה חודשים כשהואילה לפתוח אינסטגרם, ומיד שברה שיאים גם בכמות עוקבים וגם בכמות לייקים) אבל גם כי כולנו גדלנו על דיסני, ונסכים שאנג'לינה לוהקה לתפקיד מליפיסנט רק כי באמת נתפסה כאחת. בנרטיב המיזוגני שבו נשים גונבות גברים מנשים אחרות, אניסטון הייתה הטובה והשמחה ואנג'לינה הייתה היפה והרעה, המטורללת, המדכאת, הלא נחמדה. רייצ'ל נגד נערה בהפרעה. קאמבק של בראד וג'ן זה ניצחון היפה והטובה, על המכשפה המהממת יתר על המידה שגנבה את בעלה. מעולם לא סלחנו על הפרידה הזאת, אבל רק לאנג'לינה. בראד תמיד נותר אהוב, קרבן של נסיבות, דבר לא שינה את זה לאורך חייהם, כולל התמכרותו לאלכוהול ודיווחים כי תקף באלימות את אחד מילדיה המאומצים של ג'ולי בטיסה.
אבל נחזור רגע לדיסני. אניסטון היא הנסיכה הטובה ואנג'לינה היא המכשפה הרעה, אבל הנרטיב שבמסגרתו בראד וג'ניפר חוזרים לוקח את זה אפילו יותר קדימה, ומכריז: יש דבר כזה אהבת אמת, והיא מנצחת בסוף. בראד הוא האחד עבור ג'ניפר ולא משנה אם עבר עשור או שניים, הם נועדו להיות ביחד. לעזאזל, מי יכול לעמוד מול הרעיון הזה?
יש משהו בסגירת מעגל של אהובים שנפרדו שתמיד נורא מרגשת אותנו. אצלנו, בקטן, אפשר לראות את זה עם אורטל ובן אל. מערכת יחסים מתוקשרת, לידה, פיצוץ, פרידה וטינופים הדדיים. כולם הכינו את הקרקע לרגע היפהפה שבו הוא הקדיש לה שיר ב"הכוכב הבא" והם עשו זו לזו לב עם הידיים והתחבקו. הם לא באמת צריכים לחזור, זה אפילו יפה יותר אם הם לא חוזרים – יש בזה בגרות והשלמה וסליחה. רגע אנושי בתוך הגועל של גירושים מתוקשרים יתר על המידה.
לא שאורטל ובן אל הם בראד וג'ן הישראליים, הם פשוט עשו בשנה את מה שלבראד וג'ניפר לקח עשור. אולי גם הייתה להם פחות ברירה כי יש להם ילד משותף. חייהם תמיד יהיו שזורים זה בזה, עם ילד אי אפשר לזרוק גפרור אחורנית ולצעוד קדימה. וגם זה, אגב, אם להמשיך עם הזוית ישראלית, עוד משהו שמרטיט אותנו לגבי אניסטון. אין לה ילדים. קשה לנו לקבל את העובדה שגם לא יהיו. זה בלתי נתפס הרי. אם הם חוזרים, בראד יוכל להביא את ילדיו מהנישואים הראשונים וג'ן תהיה על תקן האם החורגת היותר טובה (הנה נרטיב דיסני שעדיין לא נתקלנו בו). ואז נקבל את התמונה המושלמת: בראד וג'ן עם שלושה ילדים שנראים בדיוק כמוהו (הקמבודים ישארו אצל אנג'לינה) מחדשים את נדרי הנישואים שלהם על איזה חוף ים ומזכירים לנו שאהבה זה לתמיד ושהם אף פעם בכלל לא נפרדו, הם פשוט היו בהפסקה.