יום אחד, אני מעריכה שבעוד כעשור, בני יבוא אליי וישאל אם אני זוכרת את השיר שהוא הכי אהב בגיל ארבע - "אצל הדודה והדוד", מהחומרים המוקדמים של נועה קירל. בוודאי, אשיב לו, אבל זה בכלל לא שלה! ואז אכפה עליו לצפות ביוטיוב המגורען, הקלאסי והמופלא של דני סנדרסון שעד אז יראה פרהיסטורי, המקבילה לציור מערות, הרבה לפני ספירת הטודו בום. הוא, אין לי ספק, יחמיץ פנים ויאמר שהגרסה של נועה קירל טובה יותר. ברגע הזה אאלץ לנשום עמוק, אולי גם להחוויר, ולומר לו שהוא צודק. בואו נסגור את זה: הגרסה של נועה קירל ואגם בוחבוט ל"אצל הדודה והדוד" פשוט מעולה. הניחו בצד סנטימנטים, נוסטלגיה, ילדות, סנוביות, גועל מהעובדה שמדובר בפרסומת וכל מה שממסך לכם את המציאות, ופשוט תודו בכך.
הקינות שמציפות את הפיד צפויות, אבל גם קצת אוטומטיות ומייגעות. פתאום כולם הופכים לחיילים ב"משמר 88", המומים מכך שמישהו גזל להם פיסת ילדות והחזיר אותה עם צבעים בוהקים, הפקה נוצצת יתר על המידה ומשום מה גם פאוץ' שמשתלשל מנועה קירל. וזה מיותר. מספיק עם התלונות, אף אחד לא גנב לכם כלום. זאת בסך הכל רכושנות טרחנית ומקובעת באצטלה תרבותית אליטיסטית. לקחו שיר מעולה ועשו לו חידוש מעולה. הרי עברנו כבר מאה עונות של "כוכב נולד", זה דיון של לפני עשור וחצי כשכולם החליטו שקאברים הורסים את המוזיקה העברית ואז שכחו מזה כי עברו להתלונן על "האח הגדול".
באופן טבעי, החלק הבאמת מעניין בחידוש הוא הקליפ הנוכחי אל מול המקורי של סנדרסון שיצא לפני שלושים שנה. החידוש הוא יותר מחווה, לא אחד לאחד (ונעדר את הפרודיה החמודה של ירון לונדון הצעיר על עצמו, כנראה שנגמר לבזק התקציב). הדודה והדוד (גידי גוב, בחידוש) נוסעים ליוון וערימת בני נוער מתפרעים להם בבית, נרטיב מוכר שראינו בלא מעט סרטי נעורים. אבל מה זה אומר בדיוק, "מתפרעים"? לפני שלושים שנה – אווירה מעושנת, אפלולית, הרס בית יסודי כולל עקירת בלטות, השלכת טלוויזיה מהחלון וזוג שמתחרמן על ספה. כיום: הרס מינורי (ספה ניזוקה, צלחת נשברה, מלחמת כריות), אווירה סטרילית ובריאה, ברבורים מתנפחים בבריכה, אף זוג לא מתגפף וכולם נראים בעיצומו של אימון היפ הופ בנבחרת של עדן שבתאי.
וזה הגיוני, הסרטון של בזק הוא פרסומת שמנסה לפנות לכולם, לילדים בני ארבע שלא מכירים את "אצל הדודה והדוד" ולמבוגרים שמתרפקים על הקליפ המקורי. זה של סנדרסון לא כיוון ממש לילדים ולכן יכל להיות מחוספס יותר. ועדיין, זה יותר מזה. הרי לאף אחד אין ספק שגידי גוב הרבה יותר פרוע מכל אחד מפוקדי המסיבה הצעירים, השזופים והפריכים של נועה קירל. כן, גם היום. חופשה איתו ביוון תהיה סוערת יותר ממסיבת הספינינג האנרגטית, הפיכחת ונעדרת המחשוף של אגם בוחבוט. במשוואה הזאת, הדודה והדוד הם קצת אגם ונועה.
הדיבור הדורי האחרון (קוראים להם Z אבל חייבים להפסיק עם האותיות) תופס את ילידי שנת 2000 ומעלה כאסרטיביים, מכווני קריירה, שאפתנים ולא מרדנים. אם בקליפ המקורי מסיבה פירושה פריקת כל עול וחתרנות אנטי ממסדית, כמעט אנרכיסטית, החברים של קירל כאלה ונילה שהם רק שואפים להתאגד למיזם טכנולוגי משותף שבמסגרתו יחטבו פלג גוף עליון, ירוויחו מיליונים ובסוף יפטרו את דני סנדרסון. אם כבר מתעקשים על טינוף בין דורי מיושן, זה צריך להיות הכיוון. לא החוצפה שבעצם החידוש ל"אצל הדודה והדוד", אלא העובדה שאין שם מספיק ממנה.