כולם עוזבים את הארץ. אוקיי, לא כולם, בואו נוריד דרמה, אבל אנשים עוזבים את הארץ. ואם לא עוזבים את הארץ, מדברים על לעזוב את הארץ. נכון שזה לא שיח חדש, "רילוקיישן" היא אחת המילים המשומשות של השנים האחרונות וגם הדרכון הפורטוגלי איתנו כבר תקופה. אבל מאז המלחמה זה אחרת. מדובר יותר, בהול יותר. אם פעם לעזוב את הארץ היה מקושר למילים כמו "הזדמנות" או "חוויה" או "הצעה חד פעמית", היום עזיבת הארץ מגיעה עם מילים כמו "אין ברירה", "נאלצנו" ו"ברגע האחרון".
מספרית, כדאי לציין, אנחנו לא מודעים להיקף האמיתי של התופעה. בלמ"ס אין נתונים עדכניים, ולמרות ידיעות כמו "כחצי מיליון איש עזבו את ישראל בשנה החולפת", היינו נזהרים מלתת אומדנים. כי הגירה היא תהליך. שנים עד שהיא מתקבעת, שהחוטים מתנתקים, שמישהו באמת כבר לא כאן.
לפני כשבוע יובל שרף העלתה סטורי שלפיו חמישה ילדים מהכיתה של בנה עוזבים את הארץ. והאמת היא שכמעט כל מי שגר באזור המרכז או מעורה באוכלוסיית הייטק, יכול לספר על לפחות משפחה אחת מהכיתה של הילד או הילדה שעושים רילוקיישן. ואם לא רילוקיישן, אז מממשים את הדרכון האירופאי החדש ומנסים את מזלם בליסבון. ואם לא אירופה, אז הקהילות הישראליות בתאילנד, פנמה וקפריסין הולכות וגדלות. עבור מי שמסוגל להתמודד עם איתני מזג האוויר, גם קנדה פתחה מסלול מיוחד לישראלים בעקבות המלחמה. הוא כולל ויזת עבודה לשלוש שנים ואופציה לאזרחות קבועה, מסלול פופולרי שהיה אמור להסתיים ביוני האחרון והוארך עד ליולי 2025.
הסנטימנט ברור. אנשים עוזבים, או חושבים על זה, או מדברים על זה. באתרי החדשות מכנים את זה "הגירה שקטה" למרות שכמה שקט זה יכול להיות אם לא מפסיקים לאכול לנו על זה את הראש? אבל אנחנו לא כאן בשביל אלו שהולכים, אלא בשביל הנשארים. אומנם השיח הוא על המהגרים, על יעדי הגירה ועל הקשיים הנלווים - אבל אנחנו, שכאן, מה זה עושה לנו? איך זה להישאר במקום שאנשים בורחים ממנו? שעבור אחרים מרגיש כמו "לוע של כריש"? אפשר, אולי, לחלק את ההתמודדות שלנו לכמה תגובות עיקריות:
חוסר אונים: תחושת אין מוצא. אנחנו תקועים פה, לנצח, עם בן גבירים ואמבות אוכלות מוח, ובואו נודה שלא תמיד ההבדל ברור. כי הגירה זה חתיכת מבצע שאין לנו מספיק תעצומות בשביל להרים, איפה עכשיו נמצא בית ספר דמוקרטי לילדים בקפריסין? כל כך הרבה טפסים למלא. ונכון, לחלקנו יש דרכון פורטוגלי, אבל מה הוא נותן לנו מלבד פנקס יפה ותור קצר יותר בשדה התעופה? זה לא שיש לנו איך להתפרנס בחו"ל ולא באמת נשאיר פה את ההורים. אולי הדרכון הזה יהיה ההבדל בין פליטים למהגרים, אבל עדיין כולנו נשטוף כלים באותה מסעדה.
פרנויה: רגע, למה כולם הולכים? מה הם יודעים שאנחנו לא? זה חיזבאללה? איראן? אנחנו אלו שנשארים כאן כדי לכבות את האור? אלו שלא עזבו את גרמניה בשנות ה-30 כי חשבו שהכל יסתדר והיטלר הזה הוא סתם קוריוז? האם כל מה שיישאר מישראל זה מובלעות משיחיות סהרוריות ומחנות עקורים שבהם ירכזו אותנו עד שימצאו מדינה שתסכים לקלוט אותנו?
קנאה: למה לנו אף אחד לא מציע רילוקיישן לעמק הסיליקון? למה אותנו לא הסלילו להייטק? איך כל המהגרים האלו נוסעים במטרה להנפיק חברה ורק אנחנו בסוף נברח עם שני דולר בכיס וכובע קסקט מרוט? וכמובן, התגובה הקלאסית של הבחורים הדחויים בטינדר: יאללה יאללה. אתם חושבים שניצלתם? כולם אנטישמים שם, עוד רגע תיזכרו שאף אחד לא אוהב יהודים ותחזרו לארץ על ארבע. אבל אולי כבר גלשנו לקטגוריה הבאה -
כעס: כי הם לא עזבו רק את ישראל, הם עזבו אותנו. נשארנו להילחם על המקום הזה לבד. מה שמרתיח במיוחד הוא הנימוק שהעזיבה היא "בשביל הילדים", כאילו אנחנו אוהבים את הילדים שלנו פחות. אתם לא עוזבים בגלל הילדים, אלא בגלל הפריבילגיות! התגרשתם מישראל והשארתם אותנו לבד ביחסים המאמללים האלו. פחדנים, נפולת של נמושות.
נחישות: אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו נילחם על המקום הזה. ולכן נמשיך ללכת להפגנות, נדחוף את אטמי האוזניים האלו ונצעד גם היום לקפלן. זו המדינה שלנו ואין לנו ברירה, כי כפי שציינו כבר לפנינו - "העובדה הפשוטה, החותכת, היא שאין לנו בעצם לאן ללכת".
צביעות: אה, גם אתם עוזבים? וואו איזה יופי, כל הכבוד, נפלא, אתם עושים את הדבר הנכון. כל כך משמח. שמרו לנו חדר אורחים, הא? אומרים שסוף יולי מתחיל הצפון. יש מצב לשלוח משם סטנלי קאפ?
השלמה: האמת היא שפשוט יצאנו פראיירים. אנחנו, חתך האוכלוסייה שמשלם מיסים ומגייס את הילדים שלו לצבא, אבל עדיין לא היה מספיק 8200 כדי לקבל הצעת עבודה מעמק הסיליקון. כי העניין הוא שהאנשים שעוזבים הם אנשים כמונו. לא מדובר בחרדים או עשירים מאוד או עניים מאוד. סתם האמצע, המעמד הבינוני. אלו היו יכולים להיות אנחנו שעוברים לעתיד טוב יותר, ובמקום זה נישאר פה. עם יותר מיסים, יותר ימי מילואים ו-60 שקל לקילו ענבים, במדינה המשוגעת הזאת שעושה הכל כדי שנפסיק לאהוב אותה, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים.