מה הייתם מגדירים כמותרות? רגע, בואו נהפוך את זה לפשוט יותר. מה הייתם מגדירים כמותרות מתוך הרשימה שלפניכם: חלב שיבולת שועל, המבורגר ביונד, לגור באזור המרכז, ענבים, מטוס פרטי, לק ג'ל, דרינק בבר, אמריקנו קר, כריך חביתה בבית קפה, בריכה בקיץ, רכב, מזגן דולק יום שלם, טמפונים, חו"ל, בקבוק מים מה-AM:PM?

התשובה היא, כמובן, הכל. הכל מותרות. כי לאכול אפשר בבית, הבית הזה יכול להיות מחוץ לגוש דן, אפשר לשחות בחינם בים, אל הים אפשר להגיע בתחבורה ציבורית (רק לא בשבת) וענבים – כפי שיודע כל מי שאי פעם היה בשומרי משקל – הם אויבים. אז הכל מותרות, בעצם חוץ מטמפונים אבל מה יש, תביאו כמה חבילות מחו"ל ברבע מחיר ותסתדרו.

פעם המילה מותרות הייתה מיוחסת לעשירים, למליונרים שחיים "חיי מותרות", אנשים שמנפצים בקבוקי שמפניה על ירכתי היאכטה שנושאת את שם המאהבת שלהם. באנגלית, מותרות הן Luxuries, הם מיוחסים לפאר, לקניות אקסטרווגנטיות, יקרות ולא חיוניות. אבל בתקופה הנוכחית התרחש מעבר עדין שיש לתת עליו את הדעת  - המונח "מותרות" כבר לא מיוחס לעשירים, אלא למעמד הביניים. ההתרסקות הסמנטית והסוציואקונומית הזאת באה לידי ביטוי גם במה נחשב למותרות - אנחנו כבר ממש לא באזורים של יאכטה, אלא יותר בכיוון של חצי קילו תאנים.

ולא רק שמותרות הפך למונח שמתייחסים אליו בהקשר של מעמד הביניים, אלא שהוא גם הפך למונח מאשים. בכל פעם שמישהו מצביע על דוגמה ליוקר המחייה, התשובה היא – "אבל זה מותרות". זה לא משהו שאתם באמת צריכים, זה פינוק. נחזור לרגע לחלב שיבולת השועל, כי הוא באמת הכי טעים. אם תעלו תהייה ברשתות החברתיות – "היי, למה החלב הזה עולה פי שלוש מקרטון חלב פרה?" תתרסק עליכם ערימת תגובות של – "יא מפונקת, פריבילגית, אם אין לך כסף אל תשתי חלב שיבולת שועל, זה מותרות, תשתי חלב רגיל". ועל אותו עיקרון – "יא מפונקת, יא פריבילגית, מה את בוכה על זה שלשכור דירת חדר וחצי בתל אביב עולה 7000 שקל? לגור בתל אביב זה פינוק, זה מותרות". עכשיו – הם צודקים. לגור בתל אביב ולשתות חלב שיבולת שועל זה מותרות ופינוק (וגם קלישאה, אלוהים), אבל הם עדיין לא ענו על השאלה, שהיא – למה הכל נהיה כל כך יקר?

 

כי שיח המותרות הפך להסחת דעת מיוקר המחיה. סוג של וואטאבאוטיזם, שזה דחייה של טענה מסוימת על ידי האשמת היריב בטיעון אחר לגמרי וחסר קשר, כדי לא להתמודד עם הטענה המקורית. ואיכשהו התרגלנו לזה, אנחנו כבר מקבלים את זה שבכל פעם שנתהה למה חלב שיבולת שועל עולה 13 שקלים, התשובה חסרת ההקשר הלוגי שנקבל – לפחות מחמישה אנשים שונים שייעמדו ויצרחו עלינו בטוויטר - היא "אתם מפונקים".

תראו, יוקר המחיה הוא נושא סבוך. לא נתיימר להבינו לעומק או להציע פתרונות. המטרה היא גם לא לעדכן, שוב, בכך שדברים שפעם עלו X היום עולים X+2, אלא להסביר למה אנחנו חייבים לשחרר את ההאשמה הזאת בפינוק ובמותרות, כי זה רק ניסיון לשנות את הנרטיב. כשאנשים מתלוננים שיקר להם, התשובה יכולה להיות הרבה דברים, אבל לא "אתם לא צריכים את זה".

לחם, חלב, אינפלציה, סופר, קניות, חמאה, יוקר המחייה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
עובדה שכל מי שחוזר מחו"ל מצטמרר מהפרשי המחירים בסופר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המונח "מותרות" הוא לא רק מאשים ומסיח ו-וואטאבאוטיזם, אלא גם אמצעי לדיכוי מחאה, כי הוא מעביר את האשמה אלינו, הצרכנים והאזרחים. להשתמש ב"מותרות" זה כמו להגיד   שבכלל לא יקר פה, אלא אנחנו פשוט מפונקים שרוצים יותר מדי. אבל המציאות היא שקשה לסגור את החודש גם בלי מותרות. והופך להיות יותר ויותר קשה כאן לכל מי שלא מרוויח מעולה או חי במשק בית של שתי משכורות או נעזר בהורים.

וכן, צריך איזון. אנשים לא יכולים לשבת כל היום בבתי קפה ולאכול כריכי חביתה בשישים שקלים ולדרוש לגור בלב תל אביב בזול. יש גם מימד של אחריות אישית שהוא ברור ונדרש. ועדיין, מותר לנו לתהות איך זה שענבים בקיץ הפכו לפינוק? ובכלל – פירות, המחאות צריכות להיות על פירות. אנחנו חיים במדינה של פירות בריאים, יפים, טובים וטעימים, פירות צריכים להיות זולים יותר מחטיפים ובטח שמקוטג' או מילקי או טונה, ובמקום זה כבר יש אתרי השוואות מחירים לפירות וירקות כי אנשים כורעים תחת נטל אפרסקים בקיץ.

 

יוקר המחיה לא ניתן להכחשה, בטח שלא כשכל מי שחוזר מחו"ל מצטמרר מהפרשי המחירים בסופר. לטעון שהוא לא רלוונטי ושאנחנו אלו שמפונקים זה על גבול האשמת הקורבן. לא היינו צריכים לצאת ככה מהבית, עם כרטיס האשראי הצמוד והחשוף הזה, ולהעז לקנות קפה קר כאילו אנחנו איזה אוליגרך. 

פינוק ויוקר מחיה לא סותרים אחד את השני, דברים יכולים להיות גם מותרות וגם יקרים מדי. ובכלל, מותרות של המעמד הבינוני, כמו חופשות ובתי קפה, הם דברים שהמדינה צריכה לעודד. אנחנו רוצים לחיות בחברת שפע, במדינה משגשגת שאזרחיה מתנהלים ברווחה ובנוחות. לא כל דבר מעבר למצרך מפוקח בסופר הוא מותרות. מותר לנו לשאוף לא רק להתקיים, אלא גם לחיות.