לפעמים אנשים אומרים לך בדיוק מה הם, רק צריך להסתכל. קראתי לאחרונה את "ההסכמה", ספר קצר ומטלטל שכתבה ונסה ספרינגורה. ספרינגורה היא צרפתייה בת 47, עורכת הוצאת ספרים. כשהייתה בת 14 ניהלה רומן עם סופר צרפתי שהיה מפורסם בזמנו בשם גבריאל מצנף, בספר הוא מכונה ג'. אז הוא היה בן 50.
מצנף היה סופר מוערך (כיום סגנונו נחשב למיושן וקצת נלעג) ומרבית ספריו תיארו את יחסיו עם נערות צעירות מאוד. הוא כתב על כך בגלוי, וגם על נסיעותיו לפיליפינים שבהן שכב עם ילדים בני 11-10, כפי שעושים גברים רבים במסגרת הדוחה והנצלנית של תיירות מין. כיום זה נראה לנו מופרע, אבל האמת שזה לא היה כל כך נדיר. במסגרת השחרור המיני של שנות השבעים, חל בלבול בין חופש מיני לבין ניצול מיני. ברווח שנוצר, נכנסו פדופילים. הם טענו שחופש מיני כולל גם את החופש לשכב עם ילדים.
אותו גבריאל מצנף הוציא לאור טקסט ארוך בשם "מתחת לגיל 16", שבו התפלפל באופן מנג'ס וחסר מודעות על זכותם של מבוגרים לקיים יחסי מין עם ילדים וילדות, הגדיר את עצמו "מאהבם של ילדים" ועוד המון המון מילים שאפשר לאמל"ק ל - אלוהים אדירים, באיזה עולם הסוטה הזה לא נרקב בכלא?
הטקסט של ספרינגורה מדהים ומועך. היא מתארת שם שלב אחר שלב, באופן מאופק וקר, כיצד תומרנה על ידי מצנף למערכת יחסים נצלנית, אביוסיבית וכמובן שנטולת סימטריה. היא מספרת על הסדרתיות שלו, על כך שכל המבוגרים סביבה ידעו ושתקו, איש לא הציל אותה. על הקושי לסלק אותו מחייה, והאופנים שבהם התעקש לצוץ שוב ושוב. על הנזקים הרגשיים שלה מהתקופה הזאת ועל איך, בעצם, הוא לקח ממנה הכל בגיל כל כך צעיר, ואז גם פרסם את כל מערכת היחסים שלהם בספרים שכתב שבהם היא כונתה ו'.
נקמה, כידוע, מוגשת קרה. זה לקח לספרינגורה לא מעט שנים, אבל היא הפכה מ-ו' לונסה, והוא הפך ל - ג'. היא עשתה לו מה שהוא עשה לה, וכתבה ספר חושפני שמתאר אותו כמי שהיה באמת - גבר מבוגר, עלוב, נצלן, חזק על חלשים, פרדטור סדרתי ובנסיעותיו הנלהבות לפיליפינים - גם אנס ילדים. לא אותה, היא שכבה איתו בהסכמה, אבל הספר בהחלט גורם להרהר במושג הזה.
השבוע התפוצצה פרשת רועי צ'יקי ארד בתחקיר של שרון שפורר במקום הכי חם בגיהנום. חשבתם שהדבר הכי גרוע שהוא עשה זה השיר "שמייח" באירוויזיון? ובכן, מתברר שעל הדרך היו גם כמה נערות בנות 14-15 שלפי התחקיר הובאו לדירתו בתואנות שונות וחלקן נוצלו מינית, הכל לכאורה. לאחר שעלה התחקיר, החלו לצוץ שירים של ארד מתחילת שנות האלפיים. ובעוד שאת כתבותיו יצא לרובנו לקרוא (עיתונאי נהדר, אגב) השירים נותרו קצת זנוחים, נחלתם של חובבי שירה וקוראי "מעיין" - מגזין השירה שהוציא לאור.
ואיך לומר בעדינות? מהשירים עולה החיבה לנערות, הם קצת כמו מוצר משלים לתחקיר. דוגמה קטנה:
"בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן קוֹרֶה כֵּן יוֹתֵר וְיוֹתֵר:
אֲנִי עוֹשֶׂה עֵינַיִם לִנְעָרוֹת שֶׁהוֹלְכוֹת עִם
הָאִמָּא
וְהָאִמָּא מַבִּיטָה בִּי בְּמַבָּט קוֹדֵר
שֶׁמַּזְכִּיר צִפּוֹר מְסֻיֶּמֶת, אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹ"
וזה מעניין, כי אין פה שום דבר נחבא, הכל היה שם בחוץ, ממש כמו אצל גבריאל מצנף, פשוט אף פעם לא ממש טרחנו להסתכל עליהם במנותק מהיצירה. וזה לא אומר שאנחנו צריכים להתחיל עכשיו, יצירה צריכה להיות חופשית ולא כלי לסימון או טירגוט. רק מעניין לגלות שלפעמים מעשים שנחשפים בדרמטיות בכלל בסוף לא היו מוסתרים. המקרה של מצנף קיצוני כי הוא הפך לשגריר יחסי המין עם ילדות וקידם את הנושא באקלים ובסביבה שאפשרו את זה, אבל מהשירים של ארד עושה רושם שגם הוא - גם אם ידע ממבטה של האם שזה לא לעניין -לא בדיוק התחבא.
עכשיו, הדיון על הפרדת האמן מהיצירה הוא ישן ולא כזה מעניין. מי שמסוגל לשמוע את מייקל ג'קסון אחרי שצפה ב"לעזוב את נברלנד" - שישמע. מוזיקה מעולה. ג'קסון כבר מת וזה לא משנה. מי שרוצה ללכת למופע של לואי סי.קיי. - לגיטימי. אלו תחומים שמותר לאנשים לעשות בהם את הבחירות שלהם וללכת עם צו מצפונם. אפשר לגזור כמה כללי אצבעי לגבי פוגעים מינית, שבמסגרתם נתנגד לכך שיקבלו פרסים או כיבודים, או שנראה את החומרים הישנים של וודי אלן אך לא את החדשים, אבל זה באמת כל אחד עם עצמו ועם מה שעוזר לו להתגבר על הדיסוננס שמעורר בנו המפגש שבין מעשיו של אמן לבין כשרונו.
אבל אולי הדבר היחיד ששווה לעשות אחרי שקוראים תחקיר או שומעים שמועות (שזה השלב שאחריו, לרוב, מגיע גם תחקיר), זה פשוט לראות מה יש לאמן עצמו להגיד, לכתוב, לצלם או לצייר. כי לפעמים פשוט נגלה שכשנותנים לאנשים הזדמנות, הם מספרים לנו את הכל בעצמם.