אחד מקווי העלילה המטורללים ב"הפוליטיקאי", סדרה חדשה בנטפליקס שכל קווי העלילה בה מטורללים, היא זו של אינפיניטי - נערה שבטוחה שיש לה סרטן כי כך סבתה, שמגדלת אותה, טוענת. סבתה גם מזריקה לגופה חומרים כימותרפיים וכופה עליה שלל טיפולים רפואיים לא נחוצים. זה נקרא "תסמונת מינכאוזן באמצעות שליח", אם כי רופאים רבים מעדיפים לקרוא לזה "התעללות רפואית בילד".
מדובר בתופעה משונה ומחרידה, שכדרכן של תופעות משונות ומחרידות נחשפנו אליה דרך סיפורים אמיתיים, כמו זה שפורסם ממש השבוע, או למשל זה של ג'יפסי רוז. ג'יפסי רוז היא נערה אמריקאית שרצחה את אמה יחד עם בן זוגה, ולאחר שנלכדה על ידי המשטרה התברר המניע: במשך שנים, מאז שהייתה ילדה, האם העבירה את בתה התעללות רפואית מחרידה - האביסה אותה בתרופות, הזינה אותה דרך צינור האכלה, הושיבה אותה בכיסא גלגלים. והכל ללא כל סיבה בריאותית, הילדה הייתה בריאה. הסיפור שלה די מדהים ולאחרונה ראינו שני תכנים טלוויזיוניים על המקרה - סרט דוקו ב-HBO בשם "אמא נרצחה לי", וסדרה עלילתית ב"הולו", בכיכובה של פטרישה ארקט, שנקראת "הפשע: ג'יפסי רוז".
אין מספיק נתונים סטטיסטיים כדי להעריך את שכיחותו של הסינדרום שגורם להורים להתעלל באופן רפואי בילדיהם, אבל ככל הנראה הוא לא מאוד נפוץ. מה לעשות, רובנו אנשים נורמטיביים ששולחים את הילד לגן עם נובימול, שזה ההיפך ממינכאוזן. גם בקרב ההורים המתעללים, התעללות רפואית לא תהיה הבחירה הראשונה. אבל, כרגיל, זה לא מפריע ליוצרי הטלוויזיה והקולנוע שהשנה העמיסו עלינו שלל יצירות שנוגעות בהפרעת האישיות הזאת. מלבד "הפוליטיקאי" ושתי הסדרות שמבוססות על המקרה של ג'יפסי רוז, יש גם את הסדרה "חפצים חדים" ואת הסרט "זה". אם נלך שנתיים אחורה, נגלה מופעים של התסמונת בקולנוע עם "חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון ובטלוויזיה עם "Three’s Clique" של ה-BBC. גם בסדרה "הגשר" יש קו עלילה שכולל את ההפרעה, והשנה ממש יצא הספר" באנו הנה כדי לשכוח" של אנדריאה דנלופ שעוסק, בין היתר, בתופעה (אבל לה, לפי הרשת, אכן יש אחות עם התסמונת). בגדול, עושה רושם שיש יותר תכנים תרבותיים שכוללים תסמונת מינכאוזן באמצעות שליח מאשר אנשים שממש אובחנו איתה.
בניגוד לתסמונת מינכאוזן המוכרת - אנשים שמעמידים פני חולים על מנת למשוך תשומת לב או אהדה, גם במחיר של פגיעה עצמית, בתסמונת מינכאוזן באמצעות שליח תמיד מעורב ילד או חסר ישע אחר. תסמונת מינכאוזן שכיחה אצל גברים, אבל גרסת השליח נצפתה כמעט בלעדית אצל נשים, אמהות. קשה לעלות עליהן כי הן תמיד ייראו כמו האמהות הכי מסורות, דואגות ומטפלות, ויכולות לעבור שנים של התעללות בילד עד שעולים על זה. מדובר בהפרעה קשה שמובילה למעשים מזעזעים ולעתים למוות, שאף אחד לא חשב שתהפוך לתופעה התרבותית של הרגע. נגיד, אם לפני עשור וחצי פיצול אישיות היה ההפרעה הנדירה שאכלסה אין ספור טוויסטים קולנועיים מתישים ועצלים מבחינה תסריטאית - עכשיו זה מינכאוזן באמצעות שליח. וחייבים לנסות להבין - למה? כאילו, כי נורא כיף להגיד מינכהאוזן ביי פרוקסי, זו בטוח אחת הסיבות, אבל באמת למה?
אחת הפעמים הבולטות שבהן נתקלנו בתופעה בקולנוע היא בסרט "החוש השישי". אחת מהילדות המתות שהיילי ג'ואל אוסמונט רואה מתה כתוצאה מתסמונת מינכאוזן באמצעות שליח של אמה, שהרעילה אותה למוות. כמו כל הסרט הזה, מדובר בפתרון תסריטאי מבריק - ההפרעה מקפלת בתוכה את הטוויסט העלילתי. יש קורבן, רוצח ומניע בתסמונת אחת. אבל זה מגיע עם מחיר. קצת כמו במקרה של פיצול אישיות, זה הופך למפלט תסריטאי נורא מהר. כמות היצירות עם התסמונת מגוחכת כבר עכשיו, היוצרים יאלצו מתישהו לחזור לעבוד.
סיבה נוספת שגם היא די פשוטה, היא ההשפעה של הסיפור של ג'יפסי רוז. זה סיפור סגור שיש בו הכל – התעללות, נקמה, מקרבן וקרבן שהופך למקרבן בעצמו. זה סיפור כל כך חזק ומטלטל שכולם שואבים ממנו השראה או - במקרה של "הפוליטיקאי"- עושים לו מחווה פארודית (לא בלתי אכזרית), אבל האמת שכולם פשוט מחווירים לעומתו. במקרה הזה, הקלישאה המאוסה על המציאות שחזקה מכל דמיון, באמת תופסת. לא פלא שהתוכן הכי טוב המקושר לתסמונת הוא הדוקו שעשו על ג'יפסי רוז בHBO-. זה שלא התיימר לדבר מלבד לספר לנו סיפור שקרה באמת.
היחס העכשווי (עכשווי = מי טו, פמיניזם) לנשים בקולנוע ובטלוויזיה הוא על סקאלת ההעצמה - גיבורות על ונשים שמתעלות/מתבגרות/מתמודדות עם טראומה. אז באופן שטחי - יכול להיות שזו הדרך הנרטיבית להציג נשים כמקרבנות, בעידן שבו מותר להציגן רק כקרבן? ותהיה נוספת שעולה מכאן - זה מיזוגני? הרי זה לדחוף נשים, במיוחד אמהות, לפוזיציית המטורפת, כמו שהוליווד תמיד אהבה לעשות (ובכלל, התרבות, תודה פרויד). אמנם היחס והמורכבות של דמויות נשיות השתפרו מאוד בעשור האחרון, אבל לעתים עדיין יש תחושה שאו שאת מתאהבת בראיין גוסלינג בקומדיה רומנטית, או שאת משוגעת רצחנית. אלו שתי האופציות. אלו שני המצבים הלגיטימיים של אישה.
הסבר אחר לפופולריות של התסמונת על המסך, יכול להיות הקרבה שלו לסוגה אהובה במיוחד בשנים האחרונות - סיפורי התחזות והונאה. הרי בבסיס הסיפור של ג'יפסי רוז יש משהו חיים אתגרי לחלוטין. מדובר בקטפיש. אישה שמתחזה במשך שנים לאם מסורה, אבל גורמת לביתה לחלות על מנת לקבל אמפתיה, אהדה מהזולת (והרבה חינמים). טבעי שהוא יהיה פופולרי בתקופה שמאופיינת באדווה דדון ובטרו קריים.
במקביל, ברשת כבר נשמעות מחאות על ייצוג לא מדויק של התסמונת בסדרות השונות וגם ג'יפסי רוז עצמה, שנשפטה לעשור בכלא על רצח אמה, לא מרוצה מהסדרה שמבוססת על סיפורה ומאיימת לתבוע את הולו. אז אולי זה מספיק, ואפשר לעצור כאן. לחזור ולהמציא קווי עלילה קלושים שלא כוללים הפרעת אישיות נדירה, או סתם לעבור להפרעה זניחה אחרת. מה עם איזו תסמונת סטוקהולם נחמדה?