השבוע אני חוגגת יום הולדת ולכן, מטבע הדברים, הטור יוקדש למוות. אני דווקא אוהבת ימי הולדת, אפילו מאז שחציתי את גיל 30, אבל יש משהו בלהיוולד בימים האחרונים של השנה כשכולם מסכמים ומבטיחים לעצמם וצועקים החלטות שנה חדשה לעולם, שתמיד מקנה רפלקטיביות עגמומית לאירוע. לעומתי, הבן שלי נולד ב-1.1, הבדל של ימים ספורים שאני מקווה שישנה אצלו את כל קונספט ימי ההולדת ויקשר אותם אסוציאטיבית להתחלה ולא לסוף. אבל אנחנו לא כאן על מנת לחגוג את הפיכתי לאישה בלה אלא את סופה של 2016, שתיזכר כשנה מחליאה שבה, בין היתר, אנשים זקנים ממני מתו. דיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, אהובה עוזרי. ולכו תדעו, יש עוד כמעט שבועיים, מי יודע איזה יוצר חד פעמי עוד ילך מעמנו? נקווה שבן אל תבורי לא מתכנן לעלות על אף טיסה בקרוב. שנת המיתות הגדולות הזאת יצרה את התחושה שאף אחד לא מת בלי להותיר אחריו ערך בוויקיפדיה. יכול להיות שזה נכון אבל לא נפסול את ההשערה שחלק מהמתים הסתפקו בערך קצרמר, מה שאומר שהם לא באמת חשובים.


אחד ההסברים לריבוי הידוענים המתים השנה קשור לכך שעידן הסלבס פרץ רשמית לחיינו בשנות השישים (בגלל חידושים נפלאים כמו מוזיקת פופ וטלוויזיות בבתים) ובאופן טבעי, אנשים שהתפרסמו בשנות השישים יתחילו למות עכשיו. כי די, אנשים מזדקנים ואגדות מוזיקליות שהעבירו את הסבנטיז בדיאטת הרואין מזדקנים אפילו מהר יותר (כן, יש יוצאים מהכלל, שמענו שמיק ג'אגר הפך לאב בגיל 106).

אבל מעניין לגלות שהשנה לא הפלתה על בסיס אוזן מוזיקלית. זה לא שיותר יוצרים מתו בה, אלא יותר אנשים באופן כללי. לפי המאמר המעניין הזה באטלנטיק – שיעור המוות הכללי עלה ב-1.2%. ומעניין יותר - לראשונה מזה הרבה שנים, תוחלת החיים של האמריקאים ירדה. בשנת 2014 היא הייתה 78.9 שנים, ואילו נכון לדו"ח ששוחרר בשבוע שעבר, בשנת 2015 המגמה השתנתה ועכשיו תוחלת החיים היא 78.8. כלומר, לאמריקאי הממוצע יש פחות חודש וקצת לחיות. שמצד אחד זה בסך הכל חודש, אבל מצד שני אפשר להספיק המון בחודש. כל אחד היה רוצה עוד חודש אחד לבלות עם יקיריו ואוהביו ולסיים את הריבייבל של "בנות גילמור". לא ברור עד כמה מוטים או אקראיים הנתונים האלו, אבל הם די מעניינים. כי מדובר בארצות הברית וכי טראמפ עדיין לא ביטל את אובמה-קר, אנשים אמורים לחיות יותר, לא פחות. סיבות המוות הנפוצות הן עדיין מחלות לב וסרטן, אבל חלה עלייה גם בסיבות מוות שקשורות לשימוש בסמים, שבץ, אלצהיימר, סכרת, כליות, מחלות הקשורות להשמנה וכמובן, התאבדות. אסופת סיבות שנראית אקראית, לא טרגדיה אנושית גורפת כמו חאלב, שבאמת עושה חשק לבטל את העולם ומי בכלל מסוגל להתמודד איתה, אלא מיתות קטנות, כמעט מנהלתיות, עוד 0.3% להתאבדויות ועוד 1.1% לשבץ.

אגב, אחד הביטויים המחופשים השנה בגוגל היה "פאק 2016", שהגיע לשיא בשבוע בחירתו של טראמפ:

 

אז למה דווקא בארה"ב, מדינת עולם ראשון עשירה ומפותחת, מתים יותר מבעבר? יש כל מיני הסברים שנוגעים לשירותי בריאות ורווחה טובים פחות, עוני והיעדר קשרים משפחתיים וחברתיים שיספקו רשת תמיכה בשעת משבר, אבל אף אחד מהם לא חדש. אז למה דווקא עכשיו? התשובה המיידית היא למה לא. זאת הייתה שנה קשוחה שהכניעה אפילו את קים וקניה, ההתגלמות האנושית של כוחות טבע, אז איזה סיכוי כבר היה לאלן ריקמן או להוא מהאיגלז? הכל השנה קרה מהר מדי, גדול מדי ומיותר מדי. אם כל מערכת בחירות מסלימה לכדי טראמפ וכל משאל עם מסתיים בברקזיט, ואם גם אצלנו כל גשם הופך ל"ישראל מוצפת" וכל שריפה ל"ישראל בוערת", אין מה להתפלא שאנשים מגיבים בתגובה המידתית היחידה – התקף לב ומוות מידי.   

ולכו תדעו, אולי לא מדובר בסתם שנה נוראית שמהווה סטייה סטטיסטית אקראית ולא מייצגת, אלא במגמה שעתידה להתחזק. קונספט החיים מוצה, מעכשיו תוחלת החיים תרד בהדרגה ויקצצו לנו חודש פה וחודש שם, עד שכולנו נמות בשיבה טובה בגיל 40. אבל עד שזה יקרה, חשוב להישאר אופטימיים ולזכור שאמנם 2016 עשתה הכל בשביל להרוס אותנו, אבל עכשיו אנחנו רק צריכים להחזיק מעמד כמה ימים ולהרוס אותה בחזרה.