עשרים שנה לאיקאה ישראל ולא ברור למה אין טקס ממלכתי לדבר הזה, כולל דגלנים שעושים צורות של ספריית בילי וספת סודרהם, ויום מיוחד שבו כולנו תולים מהחלונות שטיחים באריגה שטוחה. כי מה עשינו לפני איקאה? איך הסתדרנו? איפה קנינו הכל? היו פשוט חנויות נפרדות לכל דבר, ולכל אדם היה טעם משלו לדברים? איזו דיסטופיה.
אנחנו אוהבים את איקאה כי היא מעניקה לנו שגרה וביטחון. היא האמצע של הכל. בגלל זה עשו עליה בדיחות יאיר לפיד ונו, תראו איפה הוא היום. היא לא בנמוך כמו מקסטוק או קופיקס, אבל היא לא בגבוה כמו טולמנז דוט או חנויות מעצבים. היא של כולם, כמו ארומה או H&M. אפילו כמו פייסבוק - פייסבוק בלעה את הרשת לתוכה, איקאה בלעה את הבתים הישראליים. ואנחנו יכולים לחיות עם זה. הבדיחות על הגנריזציה של איקאה והרהיטים המתפרקים התחלפו בהבנה שגם ככה הכל מתפרק היום ושגם ככה רוב העיצובים הם קצת איקאיים, אז מה זה כבר משנה. אף אחד כבר לא קונה ספה מעולה שתחזיק עשור, מי רוצה לשנוא את אותה הספה במשך עשור? תנו לנו לגדול עיצובית. או להישאר באותו מקום אבל עם ריפוד מתחלף.
20 שנה לאיקאה: איך היא הפכה לאייקון תרבות ישראלי
- איך קוראים לפריט הזה מאיקאה
- איקאה בתרבות: לפעמים זו אוטופיה, לפעמים גיהנום
- ידעתי מיד שהשריפה באיקאה היא רגע מכונן בחיי
איקאה פיצחה לנו את חווית הרכישה. מדובר בטקס שלם שכולל את כל המשפחה ואת אותם עפרונות קטנים, סרטי מדידה מנייר, שקי ענק ייעודיים שנתלים לנו על הכתף, עגלה, ביקור במציאון, נקניקייה (מיטיבי לכת: מרק עגבניות בלחם). לילדים יש ג'ימבורי, כולם קונים עוגיות ג'ינג'ר במעדנייה, סגרנו יום כיף. כי כיף באיקאה. מספיק עם הבדיחות על חוויה מסויטת ומלאת ריבים, הסיוט הוא מעבר הדירה, לא איקאה. במדרג אמיתי וכן של מקומות כיפיים בארץ, איקאה מתברגת בעשירייה הראשונה.
אנחנו לא הולכים לאיקאה רק כדי לקנות את הדברים שאנחנו צריכים, אלא גם כדי להבין מה אנחנו צריכים. קצת כמו חתונות ישראליות, עם השיח שכולל את המשפט "אנחנו לא רוצים חתונה כמו של כולם". הרי בסוף נעשה את החתונה של כולם ובסוף תהיה לנו תכולת בית מאיקאה
איקאה היא טקס מעבר לכל שלב בחיינו - מעבר למגורים לבד, מעבר למגורים עם בן זוג, הריון, מיטת מעבר (הלבנה עם הכבשים), מיטת קומותיים. אם הייתה להם מחלקת מצבות זה לגמרי היה סוגר פינה. אנחנו לא הולכים לאיקאה רק כדי לקנות את הדברים שאנחנו צריכים, אלא גם כדי להבין מה אנחנו צריכים. "נגיע ונראה", כי כשנהיה שם נדע. הבית שבראש שלנו יקבל צורה. קצת כמו חתונות ישראליות, עם השיח שכולל את המשפט "אנחנו לא רוצים חתונה כמו של כולם" ובסוף עושים את החתונה של כולם – לא בא לנו שכל הבית יהיה איקאה. בסוף הוא יהיה, לפחות בחלקו. מעל זה כל אחד יוסיף את הנגיעה האישית שלו כדי להרגיש יוניק. אף אחד לא ישוויץ בספה מאיקאה, רק בפיס שתלה מעליה, מקמדן מרקט, וינטג'.
איקאה היא מרחב מחוץ לזמן ומקום, אקס טריטוריה. קצת כמו הדיוטי פרי או דיזנגוף סנטר. פוקו דיבר על "הטרוטופיות" – מרחבים שמובדלים מאלו הרגילים, ואפילו מערערים על עצם קיומם. יש בהם סדר אלטרנטיבי, קיום שונה שחותר תחת זה המציאותי. בהטרוטופיה האיקאית יש שלילת זהות מסוימת מהסובייקט כי היא מנטרלת כל דבר שאינו ספה אפורה (כלומר, את הרעיון של ספה אפורה, היא לא באמת חייבת להיות כזו), אבל יש בה גם תחושה של שוויון. הרי מדובר במרחב חוצה מעמדות, מוצאים, מגדרים ומגזרים. הספה שתקנו תהיה אצל חרדים, ערבים, הייטקיסטים שפרסמו בעמוד וידויי שכר את משכורת ה-46,000 לחודש שלהם, מורות שפרסמו בווידויי שכר את משכורת ה-5,900 שלהן.
כולם במרחב הזה זהים. אמנם העיצוב של איקאה בית שמש ואיקאה ראשון יהיה מעט שונה, אבל הנקניקייה תהיה אותה נקניקייה, כך גם האדישות השירותית ותחושת הבלבול במחסן השירות העצמי. כולם מצטמצמים לחוויה מאוד בסיסית - בני אדם שמבינים שהקיום האנושי נמצא באופן תמידי במרחק של משטח עבודה מבולגן אחד מאיבוד עשתונות מוחלט, ולכן מוכרחים להפוך אותו לחלל מרגיע ופונקציונלי בצבעים שקטים ועם חללי אחסון נסתרים. את אותו חלל מרגיע ופונקציונלי נפגוש לאחר מכן גם בכל דירת Airbnb שניקלע אליה ונרגיש בה בבית כי, ובכן, יהיו בה את כל הדברים שיש לנו גם.
איקאה מעניקה לנו בסיס דומה. האופן שבו אנחנו חווים אותה הוא כמעט זהה, גם האופן שבו אנחנו חווים בה את עצמנו. זהותית זה מתסכל, אבל התחושה היא של נקודת זינוק שווה בעולם של פערים. כולנו נהיה בה בדיוק אותו הדבר ואז נצא חזרה למרחב הרגיל ונפנה, איש איש, לדרכו.