אנשים עוזבים את פייסבוק. בסדר, אומרים את זה כבר שנים, זה הדבר הבומרי להגיד, כולל הכרזות כמו "הצעירים לא בפייסבוק" - מה שככל הנראה נכון - אבל מי שפתח פייסבוק ב-2008, כלומר מילניאלים וצפונה, דווקא היו די פעילים עד לאחרונה, לפחות לפי גובה הגלים בסערות הרשת שפקדו אותנו בשנים האחרונות. פייסבוק היא הכי הרשת שכולם טוענים שאף אחד לא נמצא בה בזמן שכולם נמצאים בה. בעצימות משתנה ולצד רשתות נוספות כמו אינסטגרם (אינפלואנסריות מתונה) או טוויטר (אלים אבל קטן, בישראל) או טיקטוק (ערוץ הילדים), אבל פייסבוק היא אופרציה מרכזית למדי במערכי התקשורת האנושיים של בני 30 ומעלה.
אבל לאחרונה החל מהלך אחר, שקשה להבחין בו בווליומים שבהם המרחב הזה מתנהל - של השתתקות. היאלמות. התאיינות עדינה מהשטח, גיף של הומר סימפסון שנסוג לשיחים. חלקנו כבר שם, נמנעים מלייקים, לא כותבים סטטוסים, מתפיידים לכדי פרחי וול. כבר הסרנו את האפליקציה מהטלפון, וכעת מתקדמים באיטיות אל עבר המדרגה הרוחנית הנשגבת שהיא דיאקטיבייט.
וזה לא קורה בגלל סיבות משעממות כמו טרוניות כלפי מארק צוקרברג (זוכרים שפעם חיבבו אותו ציבורית וקראו לו "צוקי"?) שלרובנו לא ממש אכפת מהן, אנחנו הרי עדיין באינסטגרם שגם שייכת לפייסבוק. זה גם לא בגלל כל נושא הפרטיות שגם הוא, יש להודות, מרגיש כמו ספינה שהפליגה כבר מזמן. כולם לקחו את כל הפרטים שלנו ומחזיקים בכוח עצום עלינו וכל מה שהם עושים איתו זה לכוונן את דיוק הטרגוט בפרסומות. לא, זה לא זה. אנשים לא עוזבים את פייסבוק כי הם מחליטים שהם לא אוהבים את מארק צוקרברג, אלא כי הם מבינים שהם לא אוהבים שם את עצמם.
הסיבות ברורות: העוצמות גבוהות מדי, כל בוקר הפיד נראה כמו חופי אסון הזפת. שאריות של מלחמות ודעות ואנשים. הרעש בלתי פוסק והתחושה היא של שהייה במקום נפיץ ומאיים. כזה שהתחיל בתור שופר, רמקול למי שאין לו, המשיך בתור הרחוב הסואן שכולנו עוברים בו מדי יום, וכרגע הוא הסמטה החשוכה שממנה עלול כל רגע להתנפל עליך שודד ולהכריח אותך להאזין לדעתו הלא פופולרית.
כרגע אלו מלחמות המחוסנים ומתנגדי החיסונים - נדמה שאלו שתי צורות החיים שמתקיימות כיום במדינה, והן נחושות בדעתן להשמיד זו את זו. לפני זה חגגנו את סופ"ש ארז דריגס ולפניו את קורין גדעון. מה שפעם נשאר תחום לכמה קטטות וירטואליות וטור דעה באתר, הפך לגורס אשפה של דעות, מלחמות ופאנצ'ים שבמסגרתו כולם חייבים לגבש דעה מנומקת או כזו שכוללת לפחות share אחד. כאילו דעות הן לא הדבר הכי משעמם שקיים. כאילו אין בערך שתיים שכולם חוזרים עליהם, כל אחד יטען שהצד שלו הוא זה עם ה"דעה לא פופולרית" (ו/או "אסתכן כאן בסקילה") למרות ששתי הדעות פופולריות, גנריות ומיינסטרימיות. למעשה, הדבר הלא פופולרי היחידי הוא לתרגל איפוק והדעה הנכונה היחידה היא שהמציאות מורכבת והייתה לנו שנה קשה.
פתיחת סוגריים לצרכי זליגה אגבית: בתוך כל זה קמה גם רשת חברתית חדשה - איזה יופי, כי באמת הייתה תחושה שחסר - בשם קלאבהאוס, שמבוססת על שיחות אודיו עם מכרים ועל זה שכולם, נכון להרגע, רוצים פודקאסט. ונכון, התחושה היא שהפודקאסטים סוף סוף תפסו, הם הבלוגים החדשים, אבל לא כי כולם רוצים לשמוע אחרים (כן שופרסל, בוודאי שנאזין לפודקאסט החדש שלכם בנושא קמעונאות), אלא כי כולם רוצים לשמוע את עצמם. בקלאבהאוס, שבינתיים זמינה לאייפוניסטים, אפשר לפתוח חדר ולקשקש עם אנשים - בקול - על נושא, אחרים יכולים להצטרף או להאזין. החדר היחידי שנכנסתי אליו בינתיים היה של יפנים שדיברו ביפנית על הסדרה "טייגר קינג". זה היה מצחיק ולכן ניסיתי להקליט קצת, מיד צצה הודעה על המסך שאני עוברת על חוקי הרשת ושבפעם הבאה ישעו אותי.
קשה לקושש תובנות על קלאבהאוס כי בינתיים אין שם כמעט אנשים, אבל אם היא תתפוס, פייסבוק יוציאו פיצ'ר מתחרה שיאפשר גם הוא פתיחת חדרים ושיחות אודיו בין אנשים. ואנחנו כבר יודעים מה יקרה - כל פיצ'ר שכולל שיחת אודיו בין אנשים, יממש את הפוטנציאל שלו להפוך לריב צרחות בין אנשים.
והנה, חזרנו לפייסבוק. ריב הצרחות הזה כבר מתקיים שם, אבל בינתיים בלי סאונד. ועל כל אחד שמתחיל לצרוח, יש כמה שמשתתקים, שנסוגים לקבוצות הוואטסאפ או - במקרים קיצוניים - למציאות עצמה. ואפשר להבין - יש בזה הקלה, לא סתם אחד מכוחות העל הוא להפוך לבלתי נראים. התנתקות או הדממת פייסבוק עלולים להלחיץ, יש חשש משמיטת איזשהו כח דמיוני שכולל מעורבות כלשהי בשיח ולכן גם תחושת קיום, אבל בסוף, זה סתם ניסוי בלשתוק קצת. בלצאת לויפאסנה. לקחת שבוע או חודש של לסתום רגע את הפה בתקווה שנהווה דוגמה אישית. זה לא ישנה הרבה בעולם או לאחרים, אבל הרווח הפוטנציאלי האישי הוא תחושת חופש, מחשבה עצמאית, רווחה רגשית, אמפתיה לאחרים ותחושת שליטה במרחב.