משהו באינסטגרם של נפתלי בנט משרה עליי רוגע. כשהוא חונך את מתחם החיסונים החדש בסינמה סיטי ירושלים (רחל ושוקי לבנון, בני 75, הגיעו להתחסן), מברך את נבחרת הג'ודו, מחמיא לשרת האנרגיה על העשייה (בצד – תג קטן "באים בטוב – יומן עשייה"). איזו בנאליות מופלאה, אפס סטוריטלינג, מכשף של תנומה.
שלא תהיה טעות – אני מבסוטה על הממשלה החדשה, ובמיוחד על האופן המשעמם שבו הם באו לעבוד. לבנט יש עוד כמה אתגרים לפניו לפני שנחליט סופית עד כמה הוא ראש ממשלה מוצלח, אבל עד כה הוא מקבל מדליית זהב על התנהלות אפרורית ושקטה.
גם בוז'י הרצוג נכנס לאחרונה לתפקידו כנשיא המדינה. בניגוד לבנט אמנם מדובר בתפקיד שבו אי אפשר להרוס כלום (טוב, בהנחה שאתה לא אונס את כל מי שמסביבך) ושהממלכתיות האנמית היא חלק מהגדרתו, ומי יותר ממלכתי ואנמי מהרצוג? ובינתיים, מעבר לים, אפשר לראות את ג'ו ביידן עובד בדממה, מנסה לשקם את חורבות ארה"ב ללא אישיות תוססת, שערורייה סוחפת או ריב מתוקשר.
יכול להיות שאנחנו עדים לסוף עידן הכריזמה? השמיים שלנו כבר לא צמאים לזיקוקים, קצנו במגנטים אישיותיים צבעוניים, תנו לנו מנוחה. אנחנו רוצים מנהיג בעיצוב נורדי – שקט, מרגיע, מונוכרומטי. מניפת צבעים מועדפת: אפור. ולא פלא, שילמנו מחירים גבוהים על כריזמה. פוטין וטראמפ הרסו את העולם, ביבי לא הסכים ללכת. הנפש כמהה לאנרגיה נמוכה, משהו בין יוסי ביילין לגווייה. אלוהים, עייפנו.
כריזמה תמיד נראתה לנו כאחד התנאים להצלחה, לטיפוס, להנהגה. איזו מן מתנה מלמעלה, משהו שלא ניתן ללמוד אבל מאפשר לסחוף אחריו המונים. כולנו שמענו את הסיפור על העימות בין קנדי לניקסון בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1960, שבו קנדי הרשים בעימות הטלוויזיוני בחתיכותו וקסמו האישי ואילו ניקסון הזיע את נשמתו ונראה חיוור ועייף. צופי הטלוויזיה השתכנעו מקנדי ואילו מאזיני הרדיו מניקסון. מאז, כזכור, יש הרבה יותר צופי טלוויזיה והרבה פחות מאזיני רדיו, הכריזמה הפכה להרבה יותר משמעותית ומאפייניה התקבעו לאורך השנים על אלמנטים שכוללים מראה, שיער, גבריות, נוכחות, ביטחון, גודל, רהיטות וקסם אישי.
התוצאה היא עולם שמלא במנהיגים או אנשי עסקים מצליחים שהם גדולים מהחיים. מהפנטים, רועשים, ששים אלי קרב, שתלטנים, תאבי כח. הם כמעט תמיד גברים, הנוכחות הפיזית שלהם בולטת וגם הביטחון שהם מקרינים. רמטכלים, אנשי ביטחון וצבא, מליארדרים. כריזמה מקושרת אצלנו לגבריות, לכוחנות, שאפתניות, הישגיות. אבל בשנים האחרונות, קרנה מתחיל לרדת. פתאום היא מקושרת אצלנו לא רק להצלחה וקסם, אלא גם לגבריות רעילה, לכוחנות, אגו ונרקיסיזם.
ובכלל, יכול להיות שכריזמה היא בונוס ולא תכונה חיונית? או שאולי ההגדרה שלה צריכה לעבור עדכון? אולי יש מליון אנשים שמתאימים להנהיג ופשוט לא ראינו אותם כי התמקדנו בדברים שאין להם, או כי הם נשים, או כל דבר שלא נופל למשבצות הקבועות שממגנטות את העין שלנו והתרגלנו לראות ככח מוביל או מושך? הרי הדבר החמקמק הזה יכול להגיע במליון צורות, זה אנחנו שתקענו אותו בתבנית אחת.
אפשר לקשר את התנודה הזאת גם לעליית ההייטק, שבישרה על סוג חדש של הצלחה ומנהיגות. כבר לא צריך להיות רמטכ"ל מעוטר, כוחני ורחב כתפיים בשביל לנהל, נוצר דור שלם של מצליחנים חנונים. אמנם סטיב ג'ובס ואילון מאסק הם עדיין גברים כריזמטיים, גם אם באופן שונה מזה שעליו גדלנו, אבל מארק צוקרברג וביל גייטס הצליחו בלי כריזמה. ההייטק הפך למסלול עוקף להצלחה, שלא דורש את כל התכונות הגבריות הישנות ומספק לנו מודלים אחרים, שקטים יותר, נעדרי מניפת נוצות צבעונית ומושכת שפרושה בכל רגע נתון.
יש איזו הבנה כללית שמחלחלת שדברים צריכים להשתנות. אנחנו חיים בעולם גמור סביבתית, שבע מלחמות וחסר צדק שלא ברור אם הילדים שלנו יוכלו להמשיך להתקיים בו. ואי אפשר שלא לתהות אם כל זה – לו היה נשלט באופן שונה לאורך ההיסטוריה – היה יכול להיות אחרת לגמרי. יש המון עבודה, והיא קשה וסיזיפית, והיא לא מתאימה למנהיגים מהסוג הישן והזוהר, אלא לכאלה שמוכנים להתחייב לעבודת נמלים אפרורית ועכברית. מישהו שבא ללכלך את הידיים ולא דחוף לו שנדע מזה בכל רגע נתון. שלא שוקד כרגע על נאום מרהיב שיפיל את כולנו מהרגליים, אלא עסוק בנבכי הבירוקרטיה והטפסים של אלף חוקים שצריך להעביר ולא יוצגו באף סטורי. העולם הזה צריך תמ"א, והמנהיגים החדשים צריכים להיות פועלים. הכריזמה שירתה אגו, והיא הועילה לקיום שרוצה עוד ורוצה גבוה ורוצה כיבושים. אפשר לזנוח אותה למען עולם שזקוק לתיקון, ריפוי וקצת, קצת שקט.