סביר להניח שבקרוב נראה וריאציה ויראלית של משפטי צ'אק נוריס על ליברמן. מן רשימת "ליברמן ניצח פעם אבן בתחרות מבטים", ו"ליברמן יכול לחתוך סכין חד עם חמאה", שתשקף רגע קטן בזמן (או רגע גדול, מי יודע איך הטרלול הזה ימשיך) שבו ליברמן – מכל האנשים – הפך לגיבור. שמפוליטיקאי נישה שמכוון לרוסים שונאי ערבים, הפך למנהיג החילוני שאף אחד לא העז להיות. להצביע לליברמן, מי היה מעלה את זה על דעתו! ובכן, כמה אנשים זה שמונה מנדטים? כמות נאה של בני אדם שהעלו זאת על דעתם. שהחליטו להתעלם מהעובדה שישראל ביתנו היא מפלגה שתומכת באידיאולוגיה גזענית ויש בה יותר שחיתות מכל חקירות ביבי ביחד, ולזרום עם האדם היחידי שקם ועשה את מה שגם להם התחשק – שבר את הכלים. אז למה אנשים הפסיקו לפחד והתחילו לאהוב את ליברמן? יש כמה סיבות, אף אחת מהן – כמו כל אהבה, במיוחד לליברמן – לא רציונלית במיוחד:
הוא קול. סליחה, כן, זאת סיבה מטומטמת. אנחנו לא בתיכון, זה לא דילן מקיי שבא עם אופנוע ומעיל עור, אבל ליברמן קול. במובן המקורי של המילה, יש בו משהו צונן. הוא לא היסטרי כמו ביבי, מישהו ראה פעם את ליברמן מזיע? יכול להיות שבכלל אין לו את הבלוטות הרלבנטיות. הוא תמיד נראה רגוע ומשועשע, כאילו בדיוק סיים לנוח, אז מה אם עד לפני שניה עמל על לקפל את ביבי בצורת ברבור אוריגמי.
אף אחד לא ממש מבין מה הוא רוצה. באמת, מה הוא רוצה? מה תכנית העל שלו? איך הוא רוצה שכל הסיבוב הזה ייגמר? מערכת שלמה של פרשנים מפרפרת בניסיון לנתח את מניעיו, לחזות את הצעד הבא, ובינתיים הוא מנצח את כולם באיזה שחמט זדוני בזמן שכל המיקי זוהר סביבו בכלל משחקים יניב.
הוא יצא נגד ביבי. ולכן 80% מהעבר ומהדעות שלו נמחקים, והוא נתפס כאמיץ ואדם עם מילה ועקרונות, איש שמשדר נו בולשיט ושלא מפחד מכלום. אף אחד לא מנצח אותו בצ'יקן, אפילו לא ביבי, ואפילו אם זה אומר לדהור עם האוטו לתוך קיר.
הוא משדר כח. הוא הצליח להגיע למצב שבו הוא זה שיכול לקבוע איך תיראה הממשלה הבאה, והוא לא מתכוון לעשות לאף אחד חיים קלים. אמנם יש סבירות מסוימת שכל זה יתהפך עליו ובסוף הוא זה שיישאר בחוץ, אבל עד אז הוא מתהלך לו כטווס אדיש, ממתין לחיזוריהן של המפלגות.
וערמומיות. אחרי כל ההתפלפלויות האסטרטגיות על איך שכחול לבן תגנוב מצביעים מהעבודה, הדמוקרטית תגנוב מכחול לבן, אורלי לוי תביא את מצביעי הימין ועוד אכילות ראש על קוצו של מנדט, בסוף בא ליברמן וגנב את הקולות מכולם. מקיאווליזם קלאסי, שועליות. במונחי משחקי הכס, הוא הליטל פינגר של הפוליטיקה הישראלית.
ואולי הוא פשוט טרול. יש בו משהו ג'וקרי, הוא יוצר את התחושה שיותר מהכל הוא סוכן של כאוס, אדם שמדליק גפרור, משליך אותו אחורנית וצועד קדימה. משגע את המערכת ללא מטרה ספציפית מלבד לעורר מהומה, טקטיקה שאנחנו מכירים ואוהבים כי אנחנו גולשים ברשתות חברתיות.
לכולם נמאס מחרדים. כי תראו, גזענות חרדים גרועה כמו כל גזענות אחרת, אבל כשליברמן משווק את זה כדרישה שהם ילמדו לימודי ליבה, קשה שלא להנהן קצת בלב. שייקחו כמה שיעורי טריגו, מה יש.
יש לו חוש הומור. בנאומים, בירידות על החרדים, בתחפושות הפורים שלו. תשמעו, הוא מצחיק כמעט ברמת זהבה גלאון, וזה לא מעט.
החיקוי בארץ נהדרת. בין הסיבות העיקריות לכך שאנשים אוהבים את ליברמן ויום אחד התכנית תצטרך, כנראה, לתת על זה את הדין. לשדך לו את הסקס אפיל של אסי כהן ולהפוך אותו לאהיב ומתוק מגיע עם מחיר, והמחיר הוא שהוא הופך לסקסי, אהיב ומתוק. זה לא הגרוטסקה של יובל סמו ומירי רגב או פיניש ויאיר לפיד, אלא דמות יפה ומורכבת עם מבט חודר ואינפוף מדבק שליברמן בעצמו אוהב (אחת מתחפושות הפורים שלו הייתה לשאולי, כמחווה ישירה לאסי כהן שמגלם אותו).
הוא צ'ארמר. העיניים האלה, לעזאזל. יש בליברמן משהו דחוס, גברי, מרוכז, קשיח. גבריות של פעם, של טוני סופרנו, מישהו שלא יטריד מינית כי הוא בדיוק עסוק בלרמוס מדינה, אבל ינעץ את המבט החודר שלו ויבקש ממך לקרוא לו איווט.