בזמן האחרון הן צצות בכל מקום - עיניים. מכל הסוגים, עדיפות לכחולות. עוקבות אחרינו על גבי כוסות שתייה ובולשות מבעד לקישוטי קיר. הן מלוות אותנו על ערכות רקמה (עוד טרנד שנצטרך להידרש אליו), על בגדים, על תכשיטים. לאן שלא נלך, משהו צופה בנו. והמשהו הזה הוא עזר עיצובי.
את חולצות העיניים של קיארה פראני אנחנו מכירים, גם את צלחות העיניים (ובכלל הפנים) של פורנסטי שחזרו לעוד סיבוב, יקר כרגיל. גם לקנזו יש עיצובי עיניים, ומשם אפשר לראות אותן גם בטופשופ ועל בגדי ים של ביליבלונד, ספלים של האביטאט, עיצובים לבית של גולף הום והמון אמנות ציפורניים. במורד המדרון הזה יש גם את אילנה אביטל ושרשרת העין שלה ב"הישרדות", וקולקציה שלמה בשופרסל בשם "Evil Eye" של אגרטלים וכריות. בפייסבוק תוכלו למצוא מיליון מעצבי פנים שמציעים סטים של כלים ועיצובי עין, גם בכל חנות אפשרית, ובין הסלבס שנצפו עם עיניים תמצאו את דקוטה ג'ונסון (שרשרת של קרן וולף), ווילו סמית' וג'יג'י חדיד.
העיניים איתנו, הכי איתנו שיש. החל ממעצבי עילית מופגזי מחיר דרך פריטים אופנתיים ועכשוויים ועד לסתם זולים של סופר שאפשר להעמיס באונליין יחד עם ביצים ונייר טואלט לסגר. משהו שלא היה קיים לפני רגע ופתאום הוא בכל מקום, כמו באג החיוגים בקבוצות ווטסאפ או משפטים כמו "הפופקורן זה בטח ניקול ראידמן אבל הקקטוס הפתיע". העיניים כל כך כאן שזה כבר אפילו, לפחות בגרסאות הצ'יפיות, מרגיש קצת קלישאתי ושחוק. כאילו, בהנחה שלרובנו אין המון המון כסף או טעם מדהים. אם העיניים הן חלונות לנשמה, פריטי העיניים הם חלונות לנשמה של פשוטה.
אמנם מדובר בתהליך של כמה שנים, בטח שבחו"ל, אבל הוא התפוצץ לגמרי בחודשים האחרונים, במיוחד בארץ. וזה לא מקרי. התחושה היא שהעולם פתח עלינו עין, אז אנחנו פותחים עליו בחזרה. עין רעה הוא מושג שקיים כמעט בכל התרבויות, לרובן גם יש קמיעות הגנה מפני זה. הקישור של עיניים למזל מגיע במקור מהאיסלאם, יחד עם הכחול והטורקיז שאמורים להביא מזל.
בעצם אפשר לומר שהאימוץ של אופנת העיניים הוא סוג של ניכוס תרבותי. כלומר לקיחת מאפיין של תרבות זרה ואקזוטית למטרות מיסחור, ניצול וגריפת רווחים. אבל לאף אחד לא באמת אכפת, בטח שלא בתקופה הנוכחית שבה אנחנו מתמודדים עם כמה אתגרים אחרים. אז בעצם, תרבותית, לקנות פריט עיניים זה קצת כמו לקנות חמסה לבית, אבל האווירה היא שכל העולם צריך אחת. העולם באופן כללי צריך לבדוק מזוזות רגע.
עיצובית, העיניים הכחולות האלו מזכירות לנו את יוון, הן הרי תלויות שם בכל מקום, כך שהן גם מסמלות את החופש שלקחו מאיתנו. שהוא לא רק החופש לנפוש (אם כי גם, כן), אלא החופש בכלל. החוץ, הים, כל מה שהיה לנו לפני שסגרו אותנו וצמצמו לנו את מרחב המחייה ודחסו אותנו לחיים קטנים קטנים. וגם החופש הרעיוני, חוסר האונים הנרכש של האדם שלפני רגע לא העלה על דעתו שיצטרך לחשוב על תירוץ לשוטר לנסיעה בין עירונית, אבל פתאום זה מובן מאליו שאנחנו לא אנשים חופשיים יותר.
טירוף העיניים כאן כי כולם צריכים קצת מזל, אבל גם כי אנחנו נכונים יותר מתמיד להאמין בו. בכל זאת, כל היתר הכזיבו - הממשלה, הרפואה, המדע. ואולי זה גם מאפיין את ההבדל בין הסגר הראשון לשני, בין הגל הראשון לשני. בסגר הראשון היינו מהודקים, ניקינו משטחים, חיכינו כל ערב לנאומים של ביבי וברסי ואוחדנו בשאון מחיאות הכפיים מהמרפסות. בסגר הזה אנחנו תולים עין על הקיר ומסכה על הסנטר.
התחושה היא שאנחנו גם ככה בנסיגת מרקורי שלא נגמרת - ובהתחשב במספר המאומתים ביום גם לא תיגמר בקרוב - והניסיון להיאחז במצגי שווא מאורגנים של שליטה מיותר. שחררנו, נותר רק לקוות לנס. עולם האופנה בסך הכל מיישר קו עם התקף החרדה הקולקטיבי והגלובלי ומנסה להגיד לנו, וכנראה שגם לעצמו, שבסוף, איכשהו, יהיה בסדר.